בש"פ 7182/00 עדנאן אבו מהאדי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-משפט השלום בבאר שבע בסידרת עבירות של גניבות רכב. שישה-עשר אישומים מונה כתב-האישום, ובכל אחד ואחד מהם נאשם העורר במעשי גניבות רכב בצוותא-חדא עם אחרים. העורר וחבריו הרעים, כדבר כתב-האישום, היו גונבים כלי רכב במטרה למוכרם לצד שלישי, בין לשימוש בהם כפי שהם ובין לשחיטתם.

עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך בית-משפט השלום החליט שלא להיעתר לבקשה, ובהסתמכו על תסקיר מעצר שנכתב בעניינו של העורר, קבע כי ראוי הוא שתינתן לו חלופת מעצר. חלופת המעצר היתה זו, שהעורר ישהה ב"מעצר בית" מלא בבית הוריו שבשבט אלעסם; כי יחתום על התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח לקיום הנדרש ממנו; כי ימציא כתב ערבות של אביו על סך 20,000 ש"ח; וכי יהיה בפיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים.

המדינה עררה על החלטת בית-משפט השלום, בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, אך עררה למעצר נדחה גם זו הפעם. אלא שבית-המשפט המחוזי החליט להחמיר בתנאי השחרור מן המעצר: נקבע כי העורר יפקיד 70,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית להבטחת קיום תנאי השחרור; כי העורר יוסיף ויחתום על ערבות עצמית על סך 100,000 ש"ח; וכי ערבות האב תהא על סך 500,000 ש"ח. במעין עיון חוזר החליט בית-המשפט המחוזי כי ערבות צד ג' לא תהא אלא על סך של 250,000 ש"ח בלבד.

על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי, ועתירת העורר היא כי אורה על הפחתת סכום הכסף במזומן שנקבע כי יפקידו בקופת בית-המשפט. לטענת עורך-דין תורג'מן, בא-כוחו המלומד של העורר, אין ביכולתה של המשפחה לגייס סכום כה רב של 70,000 ש"ח לשחרורו של העורר ממעצר; הא-ראיה, כך טוען הוא, שהעורר לא שוחרר ממעצרו והרי הוא במעצר עד עתה. עורך-דין תורג'מן טען לפני בית-המשפט המחוזי, ומוסיף הוא וטוען לפניי, כי אילו מדובר היה בסכום ערבות במזומן בסך של כ- 15,000 ש"ח, כי אז (בלשונו בבית-המשפט המחוזי) "ניתן היה לדאוג לכך". לא כן הוא באשר ל- 70,000 ש"ח. בקשתו היא אפוא כי אורה וסכום ההפקדה במזומן יופחת כבקשתו.

אודה ואתוודה: לו אני שופט בית-משפט השלום, כי אז הוריתי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר הוכיח עצמו (לכאורה) כפגע-רע, אם תרצה: כשור נגח, ומי שעושה (לכאורה) מעשים כמעשי העורר דינו כי ינוח ממעשיו במעצר. בית-משפט השלום אף לא נימק את החלטתו לשחרר את העורר ממעצר אלא באומרו כי "השתכנעתי שהחלופה המוצעת יש בה כדי לנטרל את מסוכנותו של המשיב". כיצד השתכנע בית-משפט השלום - לא ידענו. אכן, שירות המבחן המליץ על חלופת מעצר, אך בה-בעת הודיע בתסקיר שהגיש כי העורר מכור להימורים. בנסיבות אלו לא קל הוא להשתכנע כי החלופה של "מעצר בית" בבית ההורים, חלופה ראויה היא.

בית-המשפט המחוזי, דעתו היתה, כמסתבר, כדעת בית-משפט השלום, אך דומה כי שכנועו היה פחות-משהו משכנועו של בית-משפט השלום, אשר-על-כן החמיר בתנאי השחרור. השאלה שלפניי היא, אם אקיים את החלטתו של בית-המשפט המחוזי; אם אקיים את החלטתו של בית-משפט השלום; או אם אבור לי דרך משלי.

כפי שאמרתי למעלה, לו אני תחת בית-משפט השלום, הייתי מורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ואולם, אני על מקומי, בית-משפט השלום על מקומו, ואין ערר המדינה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לעצור את העורר. בהתייצבנו אל מול מערכת עובדות זו, השאלה הנשאלת היא זו: בשלמא, ראוי הוא העורר כי ישוחרר ממעצר. משידענו כך, ממילא לא יהיה זה נכון ולא יהיה זה ראוי להשית עליו תנאי שחרור אשר אין ביכולתו לעמוד בהם; שאם כך נעשה, משולים נהיה כמי שאמרו דבר והיפוכו. תנאי השיחרור חייבים להיות כאלה, שאפשר יכבידו על המשוחרר אך אסור להם שימנעו את השיחרור. יש למצוא איזון בין שני כוחות אלה המושכים לצדדים - השיחרור מזה ותנאי השחרור מזה - וניתנת האמת להיאמר, כי האיזון איזון עדין הוא.

בית-משפט השלום, כמותו בית-המשפט המחוזי, כל אחד מן השניים שמעו את אביו של העורר לבירור יכולתו לעזור לעורר לממן את הפקדת המזומן. בית-המשפט המחוזי נשתכנע כי יש ביכולתו של האב לממן את ההפקדה במזומן, בהיותו בעל עסק הובלה ולו ארבע משאיות. אכן, בית-המשפט לא נכנס לעומק עיסוקיו של האב, אך לא אוכל לומר כי קביעתו באשר ליכולתו של האב, קביעה תלושה מן המציאות היא. יחד-עם-זאת, ולא בלי היסוסים, אני מחליט להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, ותחת 70,000 ש"ח במזומן שהושת עליו להפקיד בקופת בית-המשפט (מזומן או ערבות בנקאית), אני מחליט כי יהא עליו להפקיד סך של 50,000 ש"ח.

בכפוף לאמור בפסוק האחרון, אני מחליט לדחות את הערר.

היום, י"ג בתשרי התשס"א (12.10.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00071820. G01