בש"פ 720/08 ארז אוחנה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ו' מרוז), במסגרתה התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום והוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.נגד העורר הוגש כתב אישום האוחז שלושה אישומים, בו מיוחסות לו עבירות שונות שבוצעו לכאורה כלפי אשתו (להלן: המתלוננת ): באישום הראשון נטען כי במועד מסוים בחודש יוני 2006 תקף העורר את המתלוננת בכך שסטר בחוזקה על אזנה במהלך ויכוח ביניהם ובנוסף לכך שבר חפצים בדירה, נעל את הבית מבפנים ולא אפשר למתלוננת לצאת ממנו. כשהגיעה למקום משטרה, איים העורר על המתלוננת שיפגע בה. באישום השני נטען כי החל מחודש אפריל 2006 ובמשך תקופה של למעלה משנה וחצי, איים העורר על המתלוננת במספר רב של הזדמנויות שיפגע בה ובהוריה. בנוסף, במספר רב של הזדמנויות לאורך תקופה זו ירק העורר על המתלוננת במהלך ויכוחים ביניהם וכן שבר חפצים שונים בבית. בנוסף, איים העורר על המתלוננת שינקום בה אם תפנה נגדו למשטרה או לבית משפט. באחד המקרים, לאחר שהעורר הוציא סכין ממגירה בבית והמתלוננת ברחה ונסגרה עם הילדים בחדרם, בעט העורר בדלת החדר הסגורה וכשלא הצליח לפרוץ אותה המשיך לשבור חפצים בדירה. בסופו של דבר, נמלטה המתלוננת עם הילדים מהדירה. באישום השלישי נטען כי העורר הפר צו הגנה שניתן נגדו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ושלפיו נאסר עליו להיכנס לבית בו מתגוררת המתלוננת או להימצא במרחק של 500 מטר ממנו וכן להטריד את המתלוננת או את ילדיה בכל דרך. העורר התקשר לבית הוריה של המתלוננת מספר פעמים וכשזו ענתה לטלפון, הוא קילל אותה ואיים עליה בכך שיפגע בה ויתנקם בה. העורר המשיך להתקשר עוד מספר פעמים וביקש לשוחח עם אמה של המתלוננת. כשענתה לו האם, קילל העורר גם אותה ואיים שיתנקם בהם. מספר ימים לאחר מכן הפר העורר בשנית את צו ההגנה בכך שהתקשר לבית הוריה של המתלוננת ואיים עליה שאם אדם אחר מלבדה ייקח את הילדים מהגן הוא יפגע בה וייקח לה את הילדים.

על בסיס אישומים אלו יוחס לעורר ביצוען של העבירות הבאות: פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, כליאת שווא, הדחה בחקירה, היזק בזדון והפרת הוראה חוקית.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום (כב' סגנית הנשיא ד' בית-אור) דחה את הבקשה והורה על שחרורו של העורר, בתנאים מגבילים, למעצר בית מלא בבית אחותו, תחת פיקוחה של האחות ושל שתי ערבות נוספות.

3.המשיבה הגישה ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי (כב' השופט א' ואגו) וזה התקבל בחלקו. בהחלטתו, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר אודות העורר וקבע כי עד לקבלת התסקיר יישאר העורר במעצר וכי לאחר שהתסקיר יתקבל, תידון על-ידי בית משפט השלום פעם נוספת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

4.בתסקיר שהוגש המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אחותו. בית משפט השלום קיים דיון נוסף בעניין ובסיכומו הורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית אחותו, בתנאים שעליהם הורה בהחלטתו הקודמת, וכן התיר לעורר לצאת לעבוד בפיקוח צמוד מצד בעלה של אחותו. המשיבה עררה אף על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי וזה קיבל את הערר בהחלטה נשוא הערר הנוכחי.

5.בהחלטתו, ציין בית המשפט (כב' השופטת ו' מרוז) כי העורר הילך אימים על המתלוננת לאורך תקופה ארוכה וכי אין מדובר במעידה חד-פעמית או באירועים נקודתיים אלא ברדיפה ממושכת מצדו. עוד הדגיש בית המשפט את החשש שהמתלוננת הביעה מפניו של העורר, ממנו עולה הסכנה הנשקפת לה ממנו. הגם שהמתלוננת ציינה בפני שירות המבחן כי מאז מעצרו העורר לא יצר עמה קשר ואף הביעה נכונות כי הוא ישוחרר ממעצרו על מנת שיוכל לסייע לילדיהם בתקופה הקרובה שבמהלכה היא עתידה לעבור ניתוח, מצא בית המשפט כי אין באלו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר כלפיה ואת הפחד שלה מפניו. בית המשפט הוסיף וציין כי עד לפני כשלוש שנים העורר ניהל אורח חיים עברייני, ריצה תקופות מאסר והיה מכור לסמים. לדבריו, גם אם נכונות טענות העורר כי נגמל מסמים וכי הוא מקיים אורח חיים תקין, פרצי הזעם שלו כלפי המתלוננת מלמדים כי אין הוא יודע לשמור על גבולות ככל שהדבר נוגע ליחסיו עם המתלוננת. אשר להמלצת שירות המבחן לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ציין בית המשפט כי דפוסי ההתנהגות של העורר בשנה החולפת מלמדים על אדם שאינו יודע להתגבר על זעמו ואינו יודע לשלוט ברוחו, ומכאן כי אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את הסכנה הנשקפת ממנו. עוד ציין בית המשפט לעניין זה כי אחותו של העורר, אשר הוצעה כמפקחת עליו, צייתה להוראות העורר כשאסר עליה לקבל את הזימון לדיון בעניין צו ההגנה ומכאן כי העורר הוא ששולט בה. באשר לשתי הערבות הנוספות שהוצעו, ציין בית המשפט כי מדובר בבחורות צעירות, מטופלות בילדים, אשר ספק רב אם יש בידן להטיל מרות על העורר. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי בחלופת המעצר שהוצעה אין כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר ועל כן לא ניתן לשחררו בתנאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום.

מכאן הערר שלפניי.

6.לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להורות על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו. לדבריו, כפי שקבע בית משפט השלום בשתי ההחלטות שנתן בעניינו וכפי שהמליץ שירות המבחן, ראוי היה לאפשר את שחרורו לחלופת המעצר בבית אחותו וכן את יציאתו לעבודה. ראשית, סבור העורר כי קיימת חולשה כללית בראיות להוכחת האישומים המיוחסים לו, ואולם מכל מקום, ובעיקר, טוען הוא כי חלופות המעצר שהוצעו הינן חלופות טובות וראויות, כי הן יכולות להוות עבורו גורם תומך מחד גיסא ומציב גבולות מאידך גיסא, וכי לא היה מקום לדחותן. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל לנסיבותיו האישיות, ובכלל זאת לעובדה כי מזה שלוש שנים הוא אינו משתמש בסמים ולעובדה כי עם שחרורו ממאסרו האחרון פתח הוא בחיים נורמטיביים וזנח את העולם העברייני.

7.המשיבה ביקשה לדחות את הערר. באת-כוחה הזכירה כי לעורר מיוחסות עבירות שונות שבוצעו כלפי אשתו לאורך תקופה ארוכה של שנה וחצי. לדבריה, האישום הראשון שמיוחס לעורר יסודו אמנם באירוע שאירע בחודש יוני 2006, ואולם לאור הודעת המתלוננת במשטרה והתעודה הרפואית באשר לחבלה שנגרמה לה, אין לטעמה קושי בראיות להוכחתו. בנוסף, דחתה באת-כוח המשיבה את טענת העורר כי לא היה מודע לצו ההרחקה שניתן נגדו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, הזכירה באת-כוח המשיבה את החשש שהמתלוננת הביעה מפני העורר וטענה כי צירוף חשש זה למעשים המיוחסים לעורר, לעברו הפלילי ולחוסר הצלחתו לשלוט בכעסיו, מעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו למתלוננת. לבסוף, לעניין חלופת המעצר טענה באת-כוח המשיבה כי לאור קרבתה של החלופה שהוצעה לביתה של המתלוננת ולאור העמדה המגוננת שאחותו של העורר הביעה כלפיו, אין מדובר בחלופת מעצר הולמת.

8.לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ובהחלטות השונות של הערכאות דלמטה, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בדיון בפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לערר. חרף טענותיו של העורר ביחס לראיות הקיימות נגדו, דומה - וכך עולה גם מהחלטות הערכאות דלמטה - כי אין במקרה דנן מחלוקת אמיתית בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לו, לכל הפחות במידה הנדרשת לצורך שלב זה של ההליכים. כך גם באשר לקיומה של עילה למעצרו של העורר. השאלה העיקרית הינה על כן האם ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות חלופת המעצר שהוצעה. כאמור, בית משפט השלום השיב על שאלה זו בחיוב, ואילו בית המשפט המחוזי סבר ההיפך. לאחר ששקלתי את הדברים גם אני, מצאתי כי אין בנסיבות העניין מקום להתערב בשיקול-הדעת שהפעיל בית המשפט המחוזי.

כתב האישום מתאר מסכת ממושכת של התנהגות תוקפנית ומאיימת מצד העורר כלפי המתלוננת, ובצדק ציין איפוא בית המשפט המחוזי כי אין מדובר במעידה חד-פעמית מצד העורר או באירועים נקודתיים. אמת, על-פי הנטען רק במקרה אחד הפעיל העורר אלימות פיזית כלפי המתלוננת. ואולם, נראה כי במשך תקופה ארוכה סבלה המתלוננת מהתפרצויות זעם מצדו של העורר, אשר באו לידי ביטוי בין היתר בשבירת חפצים שונים בבית וביריקות עליה, וכן מאיומים על חייה, אשר נמשכו אף לאחר שהוצא נגדו צו הגנה על-ידי בית המשפט. איומים אלו הופנו אף כלפי הוריה של המתלוננת. כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, המתלוננת לא ניסתה להעצים את הדברים. היא ציינה כי למעט האירועים המתוארים בכתב האישום העורר לא נהג בה באלימות פיזית ואף הביעה את רצונה כי העורר ישוחרר על מנת שיוכל לסייע לילדיהם בתקופה הקרובה שבמהלכה היא עתידה לעבור ניתוח. יחד עם זאת, בכל אלו אין לטעמי כדי לבטל את החשש הממשי והעקבי שהמתלוננת הביעה מפני העורר.

לצד המלצת שירות המבחן להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אשר נבעה לדברי קצינת המבחן מהרצון "שלא לסכן את ניקיונו מסמים", ציין שירות המבחן כי העורר שלל כל התנהגות אלימה מצדו כלפי המתלוננת וכן בעיות של התנהגות אלימה ומתפרצת בכלל. שירות המבחן אף התקשה להעריך את יכולתו של העורר להיפרד מן המתלוננת באופן אמיתי והעריך כי קיימת רמת סיכון מסוימת מצד העורר לחזרה להתנהגות פורצת גבולות, הן על רקע אופייה של מערכת היחסים התלותית שניהל עם המתלוננת והן על רקע נטייתו של העורר לטשטש ולצמצם בעייתיות בתפקודו ולשייכה לאחרים בסביבתו. כבית המשפט המחוזי, ובין היתר גם על רקע עברו הפלילי של העורר, אני רואה בנתונים אלו קושי. אף בחלופת המעצר הספציפית שהוצעה אני מוצאת קושי, וזאת הן לאור קרבתה הגיאוגרפית לביתה של המתלוננת והן בשל הספק שנותר בעיני באשר ליכולת הערבים שהוצעו לפקח על העורר כמתבקש, להציב לו את הגבולות הנדרשים ולמנוע ממנו להפר את תנאי השחרור. מכאן, כי אף אם יש בחלופה שהוצעה כדי לצמצם במידת מה את המסוכנות הנשקפת מן העורר, אני סבורה כי בנסיבות העניין, ולמצער בשלב הנוכחי, אין בה די. המעשים המיוחסים לעורר בכלל, ואיומיו החוזרים כי יפגע במתלוננת בפרט, לצד החשש הממשי שהמתלוננת הביעה מפניו, מחייבים כי העורר יוותר במעצר לכל הפחות עד לאחר שהמתלוננת תמסור את עדותה נגדו. משדבר זה יקרה, סביר כי התשתית הראייתית בתיק תהיה ברורה יותר, ובעיקר יצומצם החשש מפני פגיעה במתלוננת ומפני ניסיונות אפשריים מצד העורר לשיבוש מהלכי המשפט. ככל שתוצענה חלופות מעצר מתאימות, ניתן יהיה אז לכן לשוב ולשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לעת הזו, לעומת זאת, לא שוכנעתי כי יש בכוחה של חלופת המעצר שהוצעה ונבחנה כדי לאיין במידה הנדרשת את מסוכנותו.

הערר נדחה, איפוא.