בש"פ 720/11 אלכסיי קוצמנקו נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.1.2011 (מ"ת 33598-11-10, כב' השופט צ' קאפח ) לפיה ייוותר העורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות (באמצעות סכין), לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 10.11.2010 ביצע העורר שוד בחנות בתל אביב, תוך שימוש באיומי סכין. בעקבות איומיו, הוציא המוכר את תכולתה של קופת החנות, כ-3,000 ש"ח, והעבירה לידיו. לאחר מכן יצא העורר את החנות כשתכולת הקופה עימו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר של שירות המבחן בעניינו, וזה המליץ על שחרורו של העורר, בהשגחתה של בת זוגתו, לראיון קבלה בקהילה טיפולית. ביום 05.01.2011 ערך בית המשפט המחוזי דיון במעמד שני הצדדים. במסגרת הדיון נתברר כי אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, והצדדים מיקדו את טיעוניהם לעניין קבלת המלצתו של שירות המבחן. לאחר שמיעת הטענות, קבע בית המשפט כי עברו של העורר מעלה כי מסוכנותו רבה וכי אין לתת בו אמון, אף לא לצורך בדיקת התאמתו למוסד הגמילה בלבד. עוד הוא קבע, כי כישלונו של העורר להיגמל, על אף שעבר טיפול לגמילה בזמנו במהלך שהותו בכלא, מעיד על כך שככל הנראה לא עומדים לו הכוחות להשתלב בהליך גמילה מעמיק. משכך, הורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

מכאן הערר שלפניי בגדרו מלין העורר על ההחלטה ומבקש כי בית משפט זה יורה על יציאתו לראיון קבלה ולבדיקות רפואיות, ככל שאלו יידרשו, לשם קבלתו למסגרת הטיפולית. לטענת העורר, לא היה כל מקום לסטות במקרה זה מהמלצתו של שירות המבחן. לטענתו, ראוי הוא לחלופת מעצר במסגרת טיפולית שכן, הוא הוכיח בעבר כי יש ביכולתו לצלוח הליך של גמילה ואין בשובו המצער לסורו כדי להעיד על תוצאתו של הליך גמילה נוסף. לטענתו, הליך הגמילה שמציעה המסגרת הטיפולית ייטיב עימו והוא בשל לקראתו. עוד הוא טוען, כי אמנם עברו הפלילי מכביד ובית המשפט המחוזי הביע את דעתו כי לא ניתן לתת בו אמון, אך לא ניתנה לו כל הזדמנות להוכיח כי הוא ראוי לאמונו של בית המשפט ולא נבדקו אפשרויות נוספות להבטחת הגעתו לראיון הקבלה.

המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערר וסומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, העורר איננו נופל לאותם מקרים מיוחדים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר במוסד גמילה. לטענתה, כישלונו של העורר להיגמל בעבר, עברו הפלילי המכביד והעובדה כי מדובר בתיק פשוט שיתנהל במהירות, מלמדים כולם כי לא נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וכי לא היה מקום לקבל את המלצתו של שירות המבחן.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

הלכה היא, כי בשלב המעצר יורה בית המשפט על שחרורו של נאשם למוסד גמילה בנסיבות חריגות בלבד, כאשר ככלל ההכרעה בעניין זה תושאר לשלב העונש (ראו למשל: בש"פ 6982/10 ארביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.10.2010) והאסמכתאות המובאות שם). נסיבות מעין אלו, אינן מתקיימות בענייננו. אמנם, אין בשובו של העורר לסורו כדי לסתום את הגולל על אפשרותו להיגמל ולהשתקם, ויש לקוות שרצונו בשיקום הינו רצון עז וכן וכי הוא אכן יבחר בדרך זו בעתיד. עם זאת, כישלונו אכן מצביע, לכל הפחות, על כך שסיכוייו לגמילה אינם מן הגבוהים. בכך, ובעברו הפלילי האלים והמכביד של העורר, הכולל גם הרשעות בגין הפרת הוראה חוקית ובריחה ממשמורת חוקית, יש כדי ללמד על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו ועל כך שלא ניתן לתת בו אמון. בייחוד כך, כאשר הסתבכותו זו של העורר מגיעה כאשר קיימים עונשי מאסר על תנאי העומדים ותלויים כנגדו. תסקיר המבחן איננו כובל, כידוע, את שיקול דעתו של בית המשפט, אשר מצווה בבחינת שיקולים רחבים מאלו שעניינם בשיקומו של הנאשם בלבד. באורח חייו ובמעשיו, חזר העורר ולימד אותנו כי אין לתת בו אמון וכי מסוכנותו רבה. נוכח המתואר לעיל, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את המלצת שירות המבחן ובקובעו כי העורר יוותר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

סוף דבר, הערר נדחה.