בש"פ 7210/07 אנדרי בוכריס נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, לעניין תנאי שחרור בערובה שנקבעו בחלופת מעצר.

1.

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ביום 1.6.07) בכתב אישום, ובו מיוחסים לו שני מעשי הצתה שהצית מרפאת שיניים באשקלון, לראשונה ביום 26.4.07 ובשניה ביום 6.5.07. באישום השלישי נטען, כי ביום 9.5.07 שב לאותה המרפאה וניפץ את דלתות הזכוכית שבכניסה לה.

על פי הנטען, השטח שבו נמצאת המרפאה היה מלכתחילה מושכר על ידי בעליו לעורר, בעל הבית הפסיק את הסכם השכירות והשכיר השטח לבעלי מרפאת השיניים. בתגובה לכך הצית העורר פעם אחר פעם את המרפאה, ובשלישית ניפץ את דלתותיה.

המדינה ביקשה בד בבד עם הגשת כתב האישום לעצרו עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 18.6.07 מצא בית המשפט קמא (סגן הנשיא ב' אזולאי), כי קיימות אמנם ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר, אולם אלה אינן ברמה המצדיקה מעצרו עד תום ההליכים.

נוכח זאת, ולאחר שבחן חלופת המעצר שהוצגה בפניו, החליט בית המשפט קמא (ביום 19.6.07) לשחרר העורר למעצר בית בביתו של הרב לבון בבאר שבע ובפיקוחו. עוד הורה, כי העורר רשאי יהיה לצאת בשעות היום את מקום מעצר הבית, ובלבד שילווה אליו הרב לבון.

2.

בערר זה שבפני טוענת באת כוח העורר כי לא היה מקום לקביעת תנאים מגבילים כלשהם לשחרורו של העורר בערובה, שכן בניגוד להחלטת בית המשפט קמא, אין כלל ראיות לכאורה נגדו. לתמיכה בטענותיה מפנה הסניגורית בהודעת הערר ובטיעוניה על פה לגרסאות השונות שמסר העורר בחקירתו (חלקן בפני שוטר סמוי, חלקן בפני מדובב בתא המעצר וחלקן בהודעות שנגבו בחקירתו).

לטענתה, קטעי המשפטים המפלילים באימרה הראשונה שמסר העורר בפני השוטר הסמוי (מבלי שידע שהוא שוטר) מתאיינים בתוקפם הלכאורי נוכח המשך דבריו באותה האימרה ולאור דברים נוספים שמסר באימרותיו המאוחרות יותר.

עיינתי בכל אותן האימרות וכן בעדויות נוספות שבחומר החקירה.

אכן, שילוב הדברים כולם מחליש את תוקפן החד משמעי – לכאורה – של קטעי אמירות העורר באימרתו הראשונה. הדברים יתבררו אל נכון במהלך שמיעת הראיות לגופן ומתן הסברי העורר לעניין זה בעדותו (אם יבחר להעיד).

מכל מקום, לא מקובלת עלי טענת הסניגורית כי ספקות אלה שוללים מכל וכל את תוקפן הלכאורי של הראיות. סגן הנשיא ב' אזולאי מתייחס במפורט לעניין זה בהחלטת 18.6.07 ומסכים אני לניתוחו ולמסקנותיו.

3.

שלושת האישומים המיוחסים לעורר – הצתה אחר הצתה ואחריהן ניפוץ דלתות המרפאה, כשנשלב בהם המניע הלכאורי בדבר רצונו לנקום ולפגוע בבעל הנכס ובבעלי המרפאה – מקימים את עילת המעצר. זאת, מתוך המסוכנות הנלמדת מהנחישות, ההתמדה והעקביות בהן שב העורר להצית ולנפץ את הנכס.

עם זאת, מתוך אותה חולשה יחסית של חומר הראיות הלכאורי, מצא בית המשפט להורות על שחרור העורר לחלופת המעצר עליה החליט.

בנסיבות הדברים, מוצא אני כי אותה החלופה מאוזנת כדבעי, ומאזנת כראוי בין ההגנה על שלום הציבור ממסוכנותו של העורר מחד גיסא לבין החולשה היחסית של הראיות הלכאוריות שלא הצדיקה מעצר של ממש על העורר, מאידך גיסא. האינטרס הציבורי דורש ומחייב כי העורר לא ישוחרר אלא בתנאים המגלמים בתוכם מסגרות פיקוח וביקורת על מעשיו ותנועותיו.

4.

ההחלטה נשוא הערר ניתנה כאמור ב-19.6.07. הערר הוגש ביום 23.8.07. בנימוקים נוספים שבהודעת הערר טוענת הסנגורית כי תנאי מעצר הבית בבית הרב לבון בבאר שבע, קשים ומכבידים על העורר ועל מארחיו כאחד.

חלפו חודשיים וחצי מאז נקבעו התנאים הנ"ל, ושמיעת הראיות לא תחל אלא בדצמבר 2007.

במהלך הדיון בערר הודיעה באת כוח המשיבה כי המדינה תסכים לבחון חלופת מעצר אחרת שתוצע על ידי העורר, ובלבד שתנאי הפיקוח והביקורת שיכללו בה לא יפחתו בטיבם מאלה שנקבעו בהחלטה האחרונה.

נוכח הצהרה ראויה זו – פתוחה כמובן הדרך בפני העורר לפנות לבית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור בערובה, וזאת במסגרת הדברים האמורה.

לאור כל המפורט לעיל – אני מחליט לדחות את הערר.