בש"פ 7222-23 בש"פ 7222-23

1.עניינו של הערר שבפניי הוא בדחיית בקשתם של העוררים "להסרת כלל התנאים המגבילים בעניינם" על ידי בית המשפט המחוזי.

2.נגד העוררים ואחר הוגש כתב אישום המייחס לעוררים עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בצוותא, לפי סעיף 329(א)(1) ו-2 יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ולעורר 1 גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382 לחוק.

3.בהודעת הערר נומק, כי בעוד שבעניינם של העוררים 1 ו-2 ניתנו החלטות באשר לשחרורם – האחד למעצר בית באיזוק אלקטרוני, והאחר למעצר בית מלא בביתו בפיקוח מספר ערבים, הרי שבעניינו של נאשם אחר בפרשייה מושא כתב האישום, ניתנה החלטה המקלה את תנאיו, תוך שהוסרו התנאים המגבילים בעניינו, וזאת למרות שחומרת חלקו במסכת העובדתית שבכתב האישום אינה קלה יותר, אלא אף ניתן לראות את חלקו כדומיננטי יותר.

לטענת בא כוח העורר, החלטת בית המשפט המחוזי בעניינם של מרשיו לוקה בהפליה, ואינה מקיימת את עיקרון השוויון בסוגיית המעצר עד תום ההליכים.

4.לאחר שעיינתי בנימוקי הערר, אני סבור כי יש ממש בתשובת באת כוח המשיבה כי ההבחנה שנעשתה בעניינם של המעורבים היא הבחנה עניינית, המסתמכת על מכלול הנסיבות הצריכות לעניינו של כל אחד מהמעורבים.

5.בשולי החלטה זו, יוער כי בא כוח העוררים ציין בהודעת הערר כי מיום הגשת כתב האישום (11.12.2022) "טרם נסתיימו ההליכים המקדמיים; טרם ניתנה כל תשובה לאישום; והתיק העיקרי עדיין לא קבוע אלא עדיין מצוי בטענות מקדמיות של אכיפה בררנית מצד המשיבים האחרים בתיק [...]". אין לי אלא לשוב ולתהות על כך שבחלוף זמן כה ניכר מיום הגשת כתב האישום מצוי ההליך הפלילי במצב המתואר. טוב יעשה בית המשפט קמא לקדם את ההליך כמתחייב וכנדרש בהליך פלילי.

6.הערר נדחה אפוא.