בש"פ 7229/05 ויטלי קולנר נ. מדינת ישראל

1.כתב-האישום מייחס לעורר ולשלושה אחרים עבירות חמורות. העורר נאשם בעבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, קשירת קשר לפשע, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, תקיפה כדי לבצע פשע בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה, איומים, היזק בזדון, נשיאת נשק, אחזקת נשק, יריות באזור מגורים והדחה בחקירה.

העובדות כפי שהן מתוארות בכתב-האישום, מתארות מסכת מצמררת של מעשי סחיטה, איומים, תקיפה, גרימת חבלה, דקירה בסכין ופגיעה בנשק חם במהלך החודשים שקדמו להגשת כתב-האישום.

לעורר 2 מיוחסות עבירות דומות, וזאת בשל אחת הפרשיות שבהן נקשר קשר לפשע ונעברו עבירות, על-פי הנטען, של סחיטה באיומים ובכוח ושל תקיפה.

בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרם של השניים עד תום משפטם וכנגד החלטה זו מופנה הערר.

עיקר טענתם של העוררים היא כי אין די ראיות, ולו גם במידה הדרושה בשלב זה של ההליכים כדי להצדיק את המעצר, וכי מכל מקום אין בהחלטת בית-המשפט המחוזי משום מענה לשאלה הנוגעת לדיות הראיות.

העוררים גם סבורים, כי לא היה מקום להבחין בינם לבין המשיבים 3 ו-4 ששוחררו בערובה.

2.מקובלת עליי עמדת המדינה, כי יש שוני בין עניינם של שניים אלה לבין עניינם של שני העוררים כאן, בכל הנוגע לחומרת המעשים המיוחדים להם, וכפועל יוצא מכך, שוני גם לגבי הנחת המסוכנות.

אשר לשאלת הראיות הקושרות את העוררים למעשים המיוחדים להם, הרי כפי שציין נציג המדינה, היה קושי למשטרה לגבות עדויות מן הקורבנות ומאחרים. "דבר אחד עובר כחוט השני בעדויות העדים" – כך טען נציג המדינה – "פחד מוות משני העוררים". ואכן, ניכר בעדויות כי הן אינן נאמרות בנפש חפצה ואין מחלוקת כי הקורבנות לא באו להתלונן כלל במשטרה, כי אם המשטרה הגיעה אליהם, כנראה באקראי.

3.יצויין מיד, כי המחלקות השונות במשטרה, שטיפלו בפרשיות המסועפות האלה, עשו מלאכתם נאמנה והקדישו מאמצים הראויים לציון כדי לקדים את החקירה, חרף הקשיים עליהם הצביע נציג המדינה. גם באילוצים הקיימים, נראה כי נצטברו בידי המשטרה ראיות לכאורה במידה הדרושה כדי לקשור את העוררים למעשים המיוחסים להם. בפועל, העורר 1 מאשר כי קיימות נגדו ראיות לכאורה באחד האישומים נגדו, שבו בלבד יש כדי ללמד על מסוכנות רבה וחמורה. אולם, גם באשר לעבירות האחרות קיימות ראיות לכאורה, הן לגבי העורר 1 והן לעבי העורר 2. ראשית לכל, עדותו של מיכאל שורסקי (מישה) שעדותו די בה בשלב זה כדי לשמש ראייה לכאורה; עדות זו מוצאת לה חיזוק לא רק בסימנים על גופו כי אם גם בעדויות אחרות ודברים שמסר העורר 2 עצמו (קורבן מעשה הסחיטה נשוא פרט האישום הראשון נעלם ולא נמצא עוד). גם לגבי האישום השלישי והרביעי קיימות עדויות לכאורה, לגבי חלקו של העורר 1 במעשים המפורטים שם. אשר לאישום החמישי, אי-הבהירות לכאורה היא בשאלה אם הירייה ממנה נפגע קורבן אותה פרשה כוונה אליו או לאחרים.

4.גם בהתקיים עילת מעצר כפי שאכן מתקיימת כאן, בעניינם של שני העוררים, ראוי לבחון אם יש מקום לחלופה. העוררים מלינים על כך שלא נתבקש תסקיר בעניינם. בהחלטת בית-המשפט המחוזי אין התייחסות לעניין זה, אך לגוף הדברים, משמדובר בנאשמים בשנות ה-30 לחייהם, שהורשעו בעבר בעבירות הנגועות באלימות, וזאת להבדיל מהנאשמים האחרים, ניתן להצדיק את החלטת בית-המשפט המחוזי ולהניח כי לא היה טעם ומקום במקרה זה, לבקש תסקיר, מכיוון שבנסיבות המיוחדות של המקרה לא ניתן להלום חלופת מעצר במקום מעצר.

העורר 1 מלין על כך כי לא ניתנה התייחסות מספקת לחוות-הדעת הפסיכולוגית-דיאגנוסטית שהוצגה מטעמו. בענין זה מעיר נציג המדינה, כי בהתחשב בעבירות המיוחסות לעורר, טוב עשה בית-המשפט שלא התייחס לחוות-הדעת שהיא, כלשונו של נציג המדינה, תמוהה ומוזרה.

כללו של דבר, הערר נדחה.