בש"פ 7230/97 סעד נסיף נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע. גרשון) שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר מואשם בעבירת אינוס שבוצעה במתלוננת כבת 20 שעמדה בשעת לילה מאוחרת בטרמפיאדה בנהריה תוך כוונה לנסוע למעלות. היא עלתה לרכבו של העורר שעצר לידה והשיב לשאלתה כי הוא נוסע למעלות. לאחר תקופה קצרה של נסיעה, סטה העורר לשביל שהוביל ליער, שם עצר את רכבו, ירד ממנו ואמר למתלוננת שהוא הולך לקרוא לאחיו. משחזר לרכב אמר לה שאחיו איננו נמצא ועליו להמתין לו במקום, דברים שנתבררו כבלתי נכונים ונאמרו כדי להרוויח זמן לשהייה במקום. בשלב זה החל העורר ללטף את המתלוננת שהתנגדה למעשיו. היא אף ניסתה לברוח מהמכונית אך הוא תפסה והפילה על הקרקע תוך שהיא מתחננת וצועקת שיעזבנה לנפשה. אז אחז בה בחוזקה, החזירה לרכב, שאל אותה אם היא רוצה למות ועל אף היותה מבוהלת עד אימה, ניסתה להניע אותו להסיעה מן המקום. הדבר לא עלה בידה והעורר החזיק בה בחוזקה, הוריד חלק מבגדיה ואנסה.

לא נשמעה מפי הסניגור המלומד טענה נגד קיומן של ראיות לכאורה, לא בבית המשפט המחוזי ולא בבית משפט זה וטוב עשה שלא השמיע טענה כזו, שכן, קיימות ראיות מוצקות להוכחת אשמתו של העורר.

הסניגור המלומד העלה כל טענה אפשרית לזכות מרשו ואלה נשקלו על ידי אחת לאחת. לדבריו, לא השתמש המשיב בכוח או באלימות או באכזריות ובעצם ניתן לראות באי בריחתה של הבחורה בשלב הראשון וגם מהתנהגותה בשלב השני מעין הסכמה. בכל מקרה, טוען הוא, כי היה זה מעשה בלתי מתוכנן, חד פעמי, וכי לעורר אין הרשעות קודמות, וכי הוא הביע צער על המעשה ואין סכנה שאירוע כזה או דומה לו יקרה פעם נוספת כפי שלא קרה אף פעם בעבר.

טענתו העיקרית של הסניגור מתמקדת באי היותה של העבירה על פי המעשים שעשה העורר "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות" כאמור בסעיף 21.(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1986- (להלן: חוק המעצרים). לפי חוק זה, על מנת שתקום נגד נאשם חזקת מסוכנות, עליו לעבור את העבירה באלימות חמורה או באכזריות ולא כאלה היו המעשים שנעשו על ידי העורר. לפיכך - טוען הוא - לאור חוק זה ולאור הפרשנות הראויה לו עקב תיקון החוק הקודם, אין לייחס לעורר ביצוע עבירה באלימות חמורה ובאכזריות ולא קמה חזקת מסוכנות נגדו. משכך, מוסיף הוא וטוען, כי ללא הקמת חזקה זו, ראוי להורות על חלופת מעצר בתנאים שיבטיחו כי העורר לא יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. כל תנאי שיוטל על ידי בית המשפט, כגון "מעצר-בית", בטחונות, ערובות וכיו"ב, ניתן למימוש.

אין בידי לקבל את טיעוניו של הסניגור המלומד. נסיבות ביצוע העבירה כפי שמיוחסות לעורר בכתב האישום וכפי שעולות מהודעת המתלוננת ואף מהודעתו השניה של העורר, מציירות תמונה קשה ביותר של ביצוע אונס. מדובר בטרמפיסטית תמימה, שציפתה בשעת לילה מאוחרת להגיע לביתה שבמעלות. היא נתנה מבטחה בעורר, הנראה אדם מן הישוב, והוא ניצל את היותה בתוך מכוניתו, מנותקת מהסביבה בתוך שביל המוביל ליער, ללא קרוב וגואל, כשהיא נתונה לחסדיו. הוא סטה מן הדרך הוליך אותה שולל תוך תכנון מוקדם - לפחות מאז עלתה למכוניתו - לבצע בה את זממו. מעשה האונס עצמו היה מלווה בשימוש בכוח, באיום, בהתעלמות מקריאותיה ומתחנוניה של המתלוננת, תוך ניצול היותה נתונה בתוך ד' אמות מכוניתו ללא נפש חיה מסביב. על פי כתב האישום כל שנעשה במתלוננת היה בהתנגדותה ובניגוד לרצונה. התנהגות כזו מלמדת על חוסר ריסון עצמי מצד אדם שחי לכאורה חיים נורמטיביים קודם לכן כשהופעתו והתנהגותו בעוצרו את מכוניתו לאוספה, לא העידו על כוונות הזדון שהיו לו. בכך כנראה גם רכש את אמונה של המתלוננת שיסיע אותה למחוז חפצה. בהתנהגות כזו, יש לא רק שימוש בכוח אלא התאכזרות בקורבן ודריסת גאוותו ברגל גסה ותוך אדישות לכבודו כאדם

, וכל זאת לשם סיפוק יצרים משולחי רסן.

לפיכך, דעתי היא, שלא כדעתו של השופט קמא כי קמה כאן חזקת המסוכנות שבסעיף 21.(ג)(4) לחוק המעצרים. על אף זאת, שומה עלי לבחון התאמתה של חלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר ושפגיעתה בחרותו של הנאשם תהיה פחותה. כאן עומדת לזכותו של העורר העובדה כי פרט למקרה הנדון הוא חי חיים נורמטיביים, שירת בצה"ל שירות מלא, אין לו הרשעות קודמות, הוא נשוי ואב לילדה. אל מול אלה, עומדת טובת הציבור ובמיוחד בטחונן של נשים המהלכות ברחובות העיר והארץ לבל תהיינה הפקר לאלא המסכנים שלומן ובטחונן ולבל תהיינה מטרה קלה להתפרצות יצריהם של אנסים למיניהם. שיקולים אלה מטים את הכף לחובתו של העורר ואינני סבורה כי חלופת מעצר כלשהי תשיג את תכלית המעצר.

הערר נדחה.