בש"פ 7241/15 איסר דיכ נ. מדינת ישראל

בהחלטה מיום 20.11.2015 נדחתה בקשה שהגיש המבקש למתן ארכה להגשת ערעור על גזר דין מיום 5.10.2014 שניתן בהליך פלילי שהתנהל כנגדו.

ביום 15.6.2017 הגיש המבקש בקשה נוספת, בה שב הוא ועותר למתן ארכה להגשת ערעור.

איני מוצאת להיעתר לבקשה זו. בקשת הארכה שהגיש המבקש עוד ביום 27.10.2015 הוכרעה, ואין מקום לשוב ולהדרש לבקשה נוספת באותו עניין. כן לא מצאתי כי קמה הצדקה ל"עיון חוזר" בהחלטה מיום 20.11.2015, ובין היתר אציין בעניין זה כי המבקש לא הבהיר מדוע נמנע מלפרט את הנימוקים שהעלה בבקשה הנוכחית בבקשה הקודמת שהגיש, ואף לא הוכיח כי חל שינוי נסיבות המצדיק לשנות מההחלטה שניתנה.

בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף כי גם הנימוקים שפורטו כעת אינם מצדיקים מתן ארכה. המבקש טוען כי הוטעה על ידי בא-כוחו בערכאה קמא אשר מסר לו שיגיש בשמו ערעור (או בקשת ארכה) ולא עשה כן, אך לא פירט מתי נודע לו לראשונה שלא הוגש בשמו הליך בפועל (וממילא לא הוכיח כי לא התמהמה לאחר שנודע לו כי ההליך לא הוגש), ואף מדוע השתהה פרק זמן ממושך נוסף למן מתן ההחלטה בבקשתו הקודמת (ויוזכר כי גזר הדין ניתן למעלה משנתיים וחצי לפני מועד הגשת הבקשה הנוכחית, וכי ההחלטה בבקשה הקודמת שהגיש המבקש ניתנה לפני כשנה וחצי). בנסיבות אלו ובהתחשב בפרק הזמן הממושך מאוד שחלף ממועד מתן גזר הדין אין מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית אפוא.