בש"פ 7243/98 אברהם מזרחי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בשל עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (בארבעה מקרים), סחיטה באיומים (בשלושה מקרים), כליאת שוא וכן פציעה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, עבר העורר את העבירות כלפי אשתו בחודשים אוקטובר 1995, דצמבר 1995 ואוגוסט 1998. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' שטראוס), בהחלטתו מיום 10.9.98 ציוה לעצור אותו עד תום ההליכים. עררו של העורר לפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ג' גינת) נדחה בהחלטה מיום 22.10.98.

בעקבות בקשה לעיון חוזר - שנשענה בעיקר על בקשתה של המתלוננת שלא להשאיר את העורר במעצר - החליט בית משפט השלום (כבוד השופט ר' שטראוס), בהחלטתו מיום 8.11.98, לשחרר את העורר בערובה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' אור), בהחלטתו מיום 9.11.98, קיבל את עררה של המדינה וציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.לפני חזרו באי כוח בעלי הדין על טענותיהם בהליכים הקודמים ולמותר לחזור על פרטי הדברים כאן. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו האחרונה מדובר ביחסי אלימות בין העורר לבין אשתו הנמשכים תקופה ממושכת וראשיתם לפני הפרשיות הנדונות. לעורר גם הרשעות קודמות - לרבות הרשעות בעבירות רכוש ואלימות שנעברו כלפי אחרים וכן בעבירות סמים - וכפי שקבע בית המשפט המחוזי "סביר להניח כי עבירות הרכוש בוצעו על רקע היותו - - - מכור לסמים".

טענתו העיקרית של בא כוח העורר לפני היתה שאשתו של העורר חזרה בה מתלונותיה והיא "הולכת מערכאה לערכאה ומבקשת שישחררו אותו". כן הדגיש את הצורך בנוכחותו של העורר בבית כדי לסייע לאשתו לטפל בילדיהם הקטינים ובבעיותיהם החמורות. כנגדו טענה באת כוח המדינה כי מדובר בפרשה הנמשכת שנים, שבמהלכה מתלוננת אשתו של העורר מדי פעם, חוזרת ואומרת שהיא אוהבת אותו וחוזרת בה מתלונותיה. עוד הדגישה כי העורר שלח מסר לאשתו מתא המעצר, באמצעות אחר, שעם שחרורו ירצח אותה.

העורר הוסיף על דברי פרקליטו והצהיר כי בני הזוג רוצים ללכת לטיפול זוגי וכי הוא מעוניין בטיפול גמילה מסמים. עוד אמר שהוא רוצה ללכת בדרך אחרת ומבטיח שלא תהיה אלימות.

2.נכון אני להניח, לטובתו של העורר, כי מדובר בחרטה כנה מצידו וכי הוא מעונין, באמת ובתמים לתקן את דרכיו ולעלות על דרך חדשה של שיקום חיי בני הזוג ושל גמילה מסמים. כן נכון אנוכי להניח כי הצהרותיה של אשתו על אהבתה לעורר ועל רצונה לחזור בה מתלונותיה אינן בשל מוראו של העורר ולחץ בני משפחתו אלא נובעות ממניעים כנים. אולם, אין בהנחות אלה כדי להסיר את להב החרב של הסכנה החמורה המתהפכת - ובמשך השנים שחלפו, חוזרת ומתהפכת - מעל ראשה של אשתו.

ככל הנראה, לפנינו מודל התנהגות מצער של בני זוג, שיש לקוות כי יעלה בידיהם לשנותו, אחרי קבלת סיוע מצידם של גורמים טיפוליים שעיסוקם בכך. אולם, בבואי להחליט בערר שלפני, מצווה אני לשוות לנגד עיני את חומרת הסכנה יותר מאשר את נועם התקווה. העורר יהיה נתון, אפוא, במעצר עד תום ההליכים במשפטו.

3. הערר נדחה.