בש"פ 7246/09 אוריאל דוידי נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים (כב' הנשיאה מ' ארד ), בגדרה התקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בעיר (כב' השופטת ע' כהן ) על שחרור העורר בתנאים מגבילים.

2.

כנגד העורר הוגש בתאריך 27.7.2009 לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית והחזקת כלים לצריכת סמים. על פי עובדות כתב האישום, העורר החזיק בביתו שביישוב שילה בין השנים 2009-2008 אקדח מסוג Cz

קליבר 5.56 ומחסנית ובה חמישה קליעים. כמו כן, בחיפוש שנערך בביתו התגלה חשיש במשקל כולל של 6.08 גרם

וכלי לעישון סמים. עם הגשת כתב האישום התבקש גם מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כאן המקום להעיר כי בטרם הגשת כתב האישום שוחרר העורר לבית אחיו בתנאים מגבילים, לאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל ) קבעה כי אין תשתית ראייתית לעילת מעצר כלשהי וכי המשטרה השתהתה בחקירת האירוע, שכן חלפו שלושה שבועות בין הוצאת צו החיפוש בבית העורר עד שנערך החיפוש בפועל ובמצב זה אין לקבל את טענת המסוכנות. בבקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים ציינה המשיבה כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות יסוד סביר לחשש לסיכון ביטחונו של אדם, הציבור, או ביטחון המדינה וכן מקימות חשש כי שחרורו, או אי מעצרו של העורר יוביל לשיבוש הליכי משפט. המשיבה ציינה כי בידיה ראיות להוכחת המיוחס לעורר, לרבות הודאתו, וכי לעורר הרשעה קודמת בעבירה של רצח בכוונה תחילה של פלסטיני ובעבירה של ירי מנשק חם באזור מגורים, בגינן נגזרו עליו 16 שנות מאסר בפועל, מאחר שהיה קטין בעת ביצוע העבירות הנ"ל. הוא השתחרר בתאריך 11.7.2006 בתום ריצוי 13 שנות מאסר וזאת בשל חנינה שקיבל.

3.

בית משפט השלום הנכבד קבע כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות במקרה דנן והורה על עריכת תסקיר חלופת מעצר, לשם בחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שתאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. כן הורה בית משפט השלום הנכבד על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט המחוזי, והערר נדחה, אם כי פרק הזמן שניתן לשירות המבחן לשם עריכת התסקיר קוצר. בעקבות עומס על שירות המבחן, לא ניתן היה להגיש את תסקיר חלופת המעצר במועד שנקבע על ידי בית המשפט הנכבד קמא ובית משפט השלום קיים דיון שבו נחקרו המפקחים המוצעים על ידי העורר, ולבסוף הוחלט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אביו בירושלים, תחת פיקוח של אביו ואחיו ובאיזוק אלקטרוני. כן נקבע כי העורר יפקיד במשטרת ישראל את אקדחו, יחתום על ערבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, והערבים יחתמו על ערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח.

4.

על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי הנכבד, והערר התקבל. בית המשפט המחוזי הורה כי העורר יישאר במעצר עד להגשת התסקיר בעניינו. במועד שנקבע לכך על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, הדיון התחדש בבית משפט השלום ושוב התבקשה דחייה על ידי שירות המבחן. לבסוף הוגש התסקיר, ובו נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, על רקע מאפייני אישיותו ודפוסי התנהגותו הבעייתים בעבר ובהווה של העורר. לבסוף, לאחר קבלת התסקיר ולאחר ששמע את העורר עצמו ואת אביו של העורר, קבע בית משפט השלום הנכבד (כב' השופטת ע' כהן ) כי על אף עברו הפלילי המכביד של העורר, ניתן לשחררו לחלופת מעצר, בתנאים שנקבעו בהחלטה הקודמת של בית משפט השלום. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט המחוזי הנכבד.

בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את ערר המדינה וקבע כי מן העורר נשקפת מסוכנות רבה, המצביעה גם על קושי לסמוך על העורר שיקיים את תנאי השחרור מרצונו. בית המשפט הסתמך בהחלטתו גם על כך שתסקיר שירות המבחן התייחס לרמת הסיכון הגבוהה להישנות ההתנהגות הבעייתית ופורצת הגבולות של העורר, וציין כי בהיעדר המלצה על שחרור העורר מטעם שירות המבחן– לא היה מקום להורות על שחרורו.

5.

העורר טוען כי שגה בית המשפט הנכבד קמא עת לא ייחס משקל ראוי לכך ששלושה מותבים שונים של בית המשפט השלום הורו על שחרורו של העורר, והדבר מחזק את המסקנה שלפיה החלטת בית משפט השלום, נשוא ערר המדינה, היתה החלטה סבירה, מאוזנת ומידתית, שהביאה בחשבון את מסוכנותו של העורר מחד גיסא, ואת האפשרות לאיין את המסוכנות בחלופת מעצר פחות פוגענית ממעצר מאידך גיסא. העורר שב וטוען כי טענת המדינה לפיה העורר מסוכן – מוקשית, שכן המשטרה לא עשתה דבר בעניינו של העורר במשך מספר שבועות, אף על פי שהיה בידה צו חיפוש אצל העורר. כמו כן מזכיר העורר כי במשך שישה ימים היה משוחרר לחלופת מעצר (לפני הגשת כתב האישום נגדו) והמדינה לא הגישה ערר על החלטה זו. לפיכך, היה ראוי להפעיל את הכלל כי רק במקרים חריגים יוחזר אדם למעצר ובמקרה דנן לא התקיימו הטעמים המיוחדים והחריגים המצדיקים זאת. העורר טוען עוד כי החזקת האקדח בידו היתה נחוצה לו לשם הגנה עצמית, שכן ישנם שוטרים פלסטינים וכן גורמים נוספים המבקשים לפגוע בו, והעבירה המיוחסת לו על נסיבותיה, היא ברף התחתון של עבירות החזקת הנשק, בהתאם להלכה הפסוקה. העורר טוען עוד כי חלופת המעצר שהוצעה על ידו, תחת פיקוח אביו ואחיו הינה חלופה ראויה וטובה, כפי שנקבע על ידי שני מותבים של בית משפט השלום הנכבד. העורר מלין עוד על התנהלות שירות המבחן במכלול, שלא עמד בהחלטות של בתי המשפט ולא הגיש את התסקיר במועדים שנקבעו לו. ב"כ העורר הסביר בדיון שנערך בפניי כי העורר אמנם איננו מורשה לשאת נשק, אך הוא נמצא באיזור רווי פיגועים ואין לו כל ברירה אחרת.

6.

ב"כ המדינה טענה מנגד כי מן העורר נשקפת מסוכנות, הנלמדת הן מן העבירה המיוחסת לעורר והן מעברו הפלילי. ב"כ המדינה התייחסה בטיעונה גם לכך שהעורר מסר כמה גרסאות שונות המסבירות כיצד הגיע הנשק לידיו וכן הדגישה כי העורר סיפר בחקירותיו במשטרה כי הוא ערך מטווחים בנשק שנמצא בביתו. עוד צוין כי העורר ברח בעבר, בעת שנחקרו עבירותיו הקודמות, מבית המעצר – לארצות הברית, שם שהה מספר חודשים עד שהסגיר את עצמו, ותסקיר שירות המבחן מייחס לעורר מסוכנות גבוהה. לבסוף טענה עוד ב"כ המשיבה כי משפטו של העורר איננו צפוי להיות ארוך וכי בסך הכל אמורים להעיד שם כ-11 עדים, כולם שוטרים.

7.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות .

8.

סעיף 21(א)(1)(ג)(2) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ) קובע, בין היתר, כי אישום בעבירות נשק (לפי סעיף 144 ל חוק העונשין, התשל"ז – 1977 ) – מקים עילת מעצר כנגד הנאשם. קודם לחקיקת חוק המעצרים, נקבע בפסיקת בית משפט זה סיווג של עבירות החזקת נשק שלא כדין, בניסיון לקבוע קו מנחה לגבי מעצר עד תום ההליכים של נאשמים בעבירות אלו (ראו: ב"ש 625/82 אבו מוך נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(3) 668, 671 (1983) (להלן: הלכת אבו מוך )). במקרה שלפנינו מנסה לטעון ב"כ העורר כי הנשק שימש להגנה עצמית – ובכך להכניס עצמו לקטגוריה המרוככת יותר בהתאם ל הלכת אבו מוך , שלגישת השופט בך שם, איננה מצדיקה, ככלל, מעצר עד תום ההליכים.

9.

אין לקבל את טענתו הנ"ל של העורר בנסיבות המקרה שלפנינו. אף אם נקבל את הטענה כי הנשק שימש לעורר להגנה עצמית בפני אותם גורמים המאיימים עליו, להבנתו, הרי שעברו הפלילי הקודם של העורר מלמד על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו בהקשר זה. יש לזכור עוד כי העורר הורשע כי קטל חיים של פלסטיני תושב האיזור, וזאת לאחר ששניים מחבריו לספסל הלימודים נרצחו בפיגוע דריסה. למסוכנות זו מתווספת גם העובדה שהעורר נמלט בעבר ממעצר, דבר המלמד על חשש הנשקף מן העורר להימלטות עתידית מן הדין. נתון נוסף שיש להביאו בחשבון בשקלול כל הנתונים הוא ששירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה חיובית לגבי שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בגלל הקושי לצפות את התנהגותו ובגלל רמת הסיכון הגבוהה להישנות התנהגות בעייתית מצד העורר. גורם סיכון משמעותי נוסף הוא השימוש של העורר בסמים, כפי שדיווח עליו בדיון שנערך בפניי. כל אלה מובילים למסקנה כי המקרה שלפנינו, אף שהוא גבולי (נוכח השתלשלות האירועים שהתרחשה פה בטיפול במעצרו של העורר) – הוא אחד מאותם מקרים המצדיקים את מעצרו עד תום ההליכים של הנאשם בעבירת נשק.

10.

בשים לב לכל האמור לעיל – הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נוכח טענותיו כי יש מי שמתנכלים לו על רקע לאומי, מובן מאליו כי על שלטונות בית המעצר שבו מוחזק העורר להקפיד מאוד על ביטחונו ולדאוג לכך כי עצורים ואסירים אחרים לא יפגעו בו.