בש"פ 726/03 מדינת ישראל נ. אלכסנדר שוחט

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, יוחסו למשיב שתי עבירות של אינוס וכליאת שווא. נטען, כי בעקבות יחסים מעורערים בין המשיב לאשתו, הם לנו בחדרים נפרדים, ובחודש ינואר 2002 פתחה המתלוננת בהליכי גירושין. על פי גרסת המדינה, בסמוך לאותו מועד נכנס המשיב בעקבות המתלוננת לחדר המקלחת, וכפה עליה לקיום עמו יחסי מין. בתאריך 22.4.02 ביצע המשיב מעשה דומה במתלוננת, והפעם הוא גם נטל ממנה את מכשיר הפלאפון כדי שלא לאפשר לה להזעיק את המשטרה. בהמשך אירוע זה, נעל המשיב את הדירה ומנע מהמתלוננת לצאת עד יום המחרת.

בתאריך 3.6.02 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בעקבות כך החלו להישמע ראיות הצדדים, אך שמיעתן עתידה להסתיים רק ביום 5.2.03, הוא המועד שבו תחזור המתלוננת לדוכן העדים כעדת הזמה, ובהמשך ישמיעו הצדדים את סיכומיהם.

בתאריך 30.1.03 יחלפו תשעה חודשים מיום הגשתו של כתב האישום בעניינו של המשיב, והמדינה עותרת להארכת המעצר בתשעים ימים, מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו – 1996. לכך מתנגד בא כוח המשיב, אשר סבור כי ראוי היה לסיים את ההליכים בעניין שולחו בתקופה שקצב המחוקק.

השקפתו של בא כוח המשיב, לפיה על בית המשפט לסיים את ההליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר מוקדם ככל שאפשר, עמדה ביסוד חקיקתו של סעיף 61 הנ"ל, ועל כן השימוש בהוראות סעיף 62 נועד לתת מענה למקרה החריג בלבד. אך כפי שקורה לא אחת, הסיבה לשיהוי אינה נובעת רק ממחדל של בית המשפט או מיומנו העמוס, ולעתים גורמים לכך הצדדים עצמם. כך קרה גם הפעם, כאשר על אף ששמיעת ראיות התביעה הסתיימה בסוף חודש אוקטובר 2001, לא החלה שמיעת פרשת ההגנה כבר באותו יום, הואיל והסניגור עתר לדחיית הדיון במטרה להעיד את שולחו במועד אחר, וגם כדי לאפשר לו לשקול את אפשרות זימונה של המתלוננת לעדות נוספת. כך או כך, ההליכים בעניינו של המשיב עומדים בפני סיומם, הואיל וכאמור סיכומי הצדדים עתידים להישמע בתחילת חודש פברואר. אך לא מטעם זה בלבד סברתי כי נכון להיעתר לבקשת המדינה, אלא גם לנוכח העובדה כי בחודש אוקטובר 2002 הסתיים הדיון בתיק פלילי אחר בו הובא המשיב לדין בעבירות של תקיפת המתלוננת והשמעת איומים כלפיה. אכן, עבירות אלו התרחשו בחודש אפריל 2001, אך כפי שכתב האישום הנוכחי מלמד, יש רגליים לסברה כי במשיב גלומה סכנה נמשכת למתלוננת, ועל כן נכון לעכב את שחרורו עד אשר יכריע בית המשפט בשאלת אשמתו או חפותו.

לנוכח כל האמור, אני נעתר לבקשת המדינה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 30.1.03 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח 938/02 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, הכל לפי המוקדם.