בש"פ 7262/04 דימיטרי לומבצב נ. מדינת ישראל

1.במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגד העורר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הורה בית המשפט לעצור את העורר עד תום משפטו. בערר שבפניי טוען העורר, כי ראוי לשקול לנכון שחרורו לקהילה טיפולית במסגרת סגורה, על מנת שניתן יהיה לטפל בהתמכרותו לסמים קשים.

2.על פי כתב האישום, העורר ושני אחרים, ניגשו לאדם שהוציא כסף ממכשיר כספומט, הכניסו אותו בכוח למכונית, היכו אותו, גרמו לחתכים בגופו באמצעות סכין יפנית, לבסוף הוציאו אותו בנקודה מסוימת מן הרכב ועזבו את המקום. במהלך הדברים נטלו השלושה סך של 700 ש"ח וכן כרטיס אשראי מן הנפגע. לא קיימת מחלוקת ממשית, כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר. אכן, העורר טוען שלא הוא שעשה שימוש בסכין. אך גם אם אחר מבין החבורה היה זה שהשתמש בסכין, אין בכך כדי לשנות לגבי השאלה העומדת על הפרק, והיא האם ראוי היה לעצור את העורר עד תום ההליכים או שמא יש לשחררו לחלופה הנזכרת.

3.דעתי שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. החומרה הרבה של המעשים עולה באופן ברור מן התיאור המקוצר שהבאתי. כפי שצוין, העורר מכור לסמים קשים. נוסיף לכל אלו את העובדה כי בעבר הורשע העורר בעבירות סמים, עבירות רכוש ותקיפת שוטרים. הוא אף ריצה שני עונשי מאסר. שירות המבחן אמנם הציע בסיומו של תסקיר המעצר לבדוק את האפשרות לשחרר את העורר למסגרת טיפולית סגורה. ברם, הנתונים שציינתי ובמיוחד העבר הפלילי, מצביעים על כך שנושא ההתמכרות לסמים אינו ראוי לטיפול בשלב הזה ובלא שהעורר יהיה עצור במעצר ממש.

4.לפיכך הנני דוחה את הערר.