בש"פ 7286/97 סוהיל פלאח נ. מדינת ישראל

1.העורר נעצר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' גילאור) עד תום ההליכים נגדו. העבירה המיוחסת לו היא החזקת סם מסוכן מסוג הירואין, שלא לצריכה עצמית במשקל של 6.5 ק"ג. אין מחלוקת כי קיימת עילת מעצר, אלא שהסניגור המלומד סבור כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

2.הסניגור המלומד טען למרשו כל שניתן לטעון בצורה סדירה ומפורטת, הן בכתב והן בעל-פה. לטענתו, אין ראיות לכאורה באשר קיים פגם בזיהוי, לא נחקרו עדים שיוכלו לשפוך אור על המקרה, לא נרשמו זכרונות דברים על ידי השוטרים בזמן אמת, לא נערך תרשים ואין עדות, המתארים את המקום, השוטרים לא יכלו לראות את תנועות הנאשם, לא נתקיים היסוד העובדתי והמשפטי של החזקה וטענות נוספות. לטענתו של הסניגור המלומד, הראיות הקיימות הן ראיות נסיבתיות ואין בהן כדי לקשור את מרשו לסם, אף לא לכאורה. העורר כופר בכל קשר לסם ההירואין שנתפס אף שאינו כופר שהיה במקום.

3.העובדות הקושרות לכאורה את העורר לעבירה, פורטו פרט היטב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ואחזור על עיקרן:

סמוך לבירנית נראה ביום 12.11.97, על ידי תצפית משטרתית בגבול לבנון, לבנוני משליך 13 חבילות לעבר הגדר. באותו יום, בשעה 16:30 דיווח השוטר עובדיה חתן כי בחור לבוש מדי צה"ל ונעליים אדומות (להלן: העורר) נראה עולה לטנדר שעצר סמוך לצומת מתת. כעבור מרחק מה נעצר הטנדר על ידי שוטרים והשוטר עובדיה זיהה את העורר כאחד מנוסעיו. לאחר בדיקה, ומשלא נמצא בטנדר דבר, שוחרר הוא על נוסעיו - נהג, בחורה, והעורר. השוטר עובדיה סרק את השטח סמוך לטרמפיאדה שם עלה העורר לטנדר ומצא בסבך השיחים הגדלים בקירבת מקום, תיק ובתוכו 13 חבילות סם. הוא הוציא את החבילות מהתיק, מילא אותו באבנים ובמקום הושאר מארב. בשעה 23:20 בלילה הופיע העורר וניגש היישר למקום בו היה התיק, כשהוא מגיע לא מכיוון הכביש. אחד השוטרים מסר, כי שמע פתיחת רוכסן. הדמות החלה לסגת ללא התיק ונעצרה בידי השוטרים. הוא היה לבוש אותם מדים אותם לבש העורר בעלותו לטנדר ובהמשך החקירות הוברר שהשיחה האחרונה שבוצעה מהפלאפון שנתפס אצלו, יועדה לבית הבחורה שישבה בטנדר שעליו עלה העורר. מכאן הוסק קשר היכרות קודמת עם נוסעי הטנדר שאספו את העורר לא באופן מקרי, אלא לאחר הידברות מוקדמת.

4.העורר מסר מספר גרסאות והסברים למהלכיו באותו יום ובאותו לילה. בית המשפט פירט את גרסאותיו שלא עלו בקנה אחד זו עם זו. הסברו להופעתו בשעה מאוחרת בלילה בקירבת התיק היה, כי הוא בילה בחברת אדם שהכיר יומיים קודם לכן, עייש שמו, ולאחר בילוי, עברו במכוניתו של עייש, מכונית סובארו לבנה, באותו מקום והוא נתבקש על ידי אותו עייש לגשת לאותם שיחים ולהביא לו משם תיק. הסבר זה תמוה ביותר, אם לדבר בלשון המעטה.

5.העובדה שאותו עייש לא נחקר על ידי המשטרה, הועלתה על ידי הסינגור המלומד כנקודת תורפה במסכת הראיות, הפועלת לטובת העורר. אין הדבר כך. אכן, משמעלה נאשם טענה ששהה בחברת מאן-דהוא בשעה שבוצעה העבירה הרי זו כעין טענת אליבי ועל המשטרה לבדוק טענה זו. במקרה דנן היה מארב במקום. המארב לא ראה שום מכונית לבנה מגיעה למקום והעורר יורד ממנה כביכול. העורר הגיע לסבך הקוצים שלא מכיוון הכביש וידע לגשת בדיוק למקום בו נטמן התיק וזאת, בחשיכה. הפרטים שנתן על אותו עייש שהעורר היה מוכן לעשות לו טובה משונה ולגשת באישון לילה להביא לו תיק דווקא מן המקום בו נמצא התיק עם הסם, היו דלים ביותר, הוא עצמו לא טרח להשיג פרטים טובים יותר אודות אותו עייש או ליצור איתו קשר משהתברר לו שאין הוא עד תביעה, והמשטרה אינה מחפשת אחריו לפי הפרטים החלקיים שבידיה, וכנראה גם מפאת חוסר האמון להסבר התמוה. אכן ראוי שהמשטרה תעשה ניסיון לאתר את אותו עייש ולגבות ממנו הודעה, אלא שגם בלעדי זאת די בראיות הקיימות נגד העורר כדי להצטרף למסכת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

סוף דבר, לאחר ששקלתי את טענות שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי משכך, דינו להיעצר עד תום ההליכים מבלי שיש מקום לחלופת מעצר כלשהי.

אשר על כן, הערר נדחה.