בש"פ 73/99 דוד עמר נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית משפט השלום (ת.פ. 9629) בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית, איומים והדחה בחקירה. כל זאת, על רקע הפרת מעצר בית שהיה נתון בו בעקבות כתב אישום אחר (להלן - כתב האישום הראשון) שבו עומד העורר לדין (ת.פ. 6739/98) בעבירות של תקיפת בת זוגו, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, נסיון לגרום חבלה של ממש, איומים והיזק בזדון.

לפי כתב האישום הראשון, ביום 1.8.98 תקף העורר את אשתו (להלן

- המתלוננת), בכך שגרר אותה על הרצפה, על-ידי שהוא מושך בשערותיה, וקרע מעליה את הגופיה אותה לבשה. העורר חבט באשתו עם אגרופו, וגרם לה חבלות של ממש, בעינה הימנית, מאחורי האוזן, בגב התחתון וברגלה. כל זאת, כאשר המתלוננת בחודש השביעי להריונה, ובעודה מנסה לגונן כל זמן התקיפה על עוברה. המתלוננת ניסתה להזעיק עזרה, אך העורר תפס את מכשיר הטלפון ושברו במזיד. כך עשה לאחר מכן גם למכשיר הטלפון הסלולרי. בנוסף, העורר אחז בצלחות זכוכית ואיים על אשתו כי אם לא תפסיק לבכות, "אני פותח לך את הפרצוף", ואף זרק לעברה את הצלחות. העורר הוסיף ואיים כי אם ישב בכלא, הרי שהמתלוננת לא תמשיך לשרת במשטרה, הוא "יפוצץ אותה", ולא יתן לה גט. לבסוף, העורר אף חסם את פיה של המתלוננת באמצעות ידו כדי שלא תבכה.

בעקבות כתב האישום החליט בית משפט השלום בתל-אביב (השופט ד' רוזן) ביום 12.8.98 להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בין היתר, קבע בית המשפט כי העורר יהיה נתון במעצר בית מוחלט בבית אמו בבית דגן. וכך הזהיר בית המשפט את העורר:

"המשיב [זהו העורר] מוזהר כי אם כף רגלו תדרוך מחוץ לדלת דירת בית אמו - תהא זו עילה ממדרגה ראשונה לעצרו עד תום ההליכים ולחלט הערבויות שהמציא.

כמו כן נאסר עליו ליצור קשר ישיר או עקיף, עם אשתו ועם אחותה, למעט אם השתיים תפנינה ביוזמתן אליו".

ביום 24.12.98 הוגש נגד העורר כתב האישום הנוסף, בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית, איומים והדחה בחקירה. לפי כתב אישום זה, במועדים שונים בחודש אוקטובר, במהלך היותו עצור במעצר בית, נהג העורר להגיע לבית המתלוננת בשעות לילה מאוחרות, כאשר הוא צועק ומקלל אותה, תוך דרישות לבטל את התלונה. בהמשך, החזיק הנאשם את תינוקם המשותף בן החודשיים ואיים כי אם לא תבטל את התלונה, ישליך את התינוק מהחלון, ובמועד אחר התקשר לבית הוריה של המתלוננת, לשם היא ברחה עם תינוקה, ואיים עליה "איפה שאת תהיי אני אחסל אותך". כמו כן, הוא ניגש אליה ביום 2.12.98 בעת הדיונים בבית משפט השלום, ואיים כי יפגע בעבודתה כשוטרת. באותו היום, לאחר גמר הדיונים, הגיע העורר ושהה ללא היתר בבית גרושתו שבאזור.

בעקבות זאת, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ונתבקש מעצרו עד תום ההליכים.

ביום 27.12.98 החליט בית משפט השלום (השופטת נ' לידסקי) לדחות את בקשת המשיבה מן הטעם כי לא שוכנע מדברי המתלוננת כי אכן הפר העורר את מעצר הבית. בית משפט השלום קבע אמנם כי יש ראיות לכאורה על כך כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית, בכך שפעם אחת שהלך לבית גרושתו, אך לא ראה בכך טעם מספיק כדי לעצור את העורר עד תום ההליכים.

ביום 31.12.98 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) את ערר המדינה, וקבע כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים בשל הפרת הוראות חלופת המעצר, ומשום שהעורר "הוכיח לכאורה כי הוא מסוכן לאשתו ולתנוקו שבינתיים נולד". וכך נאמר בהחלטת בית המשפט המחוזי:

"המשיב הודה כי הוא הפר את מעצר הבית בכך שהלך לבקר את גרושתו. לגבי דידי נוכח האזהרה שמצא כב' השופט רוזן לנכון להזהיר את המשיב די בהפרה זו כדי להביא למעצרו של המשיב....

קראתי בדקדוק רב את הודעותיה של המתלוננת. עולה מהן במפורש שלמעשה מדובר בהפרה מתמשכת של המשיב את מעצר הבית, אף אם דבר זה איננו עולה מפורשות מעובדות כתב האישום ואף אם האשה המתלוננת שיתפה פעולה.

אינני שותפה למסקנתו של ביהמ"ש קמא ממנה עולה במרומז כי אין ליתן את מלוא האמון בגירסת המתלוננת בשלב זה.

המשיב אשר בהודעותיו במשטרה גרס כי הכל עלילה אישר למעשה בעדותו לפני...את העובדה שהוא אכן השתתף בברית המילה של בנו ולאחר הברית חזר עם המתלוננת לביתם. עוד אישר למעשה כי האשה אכן חתמה לו על אישור בכתב ידה...

אם נותנים את מלוא המשקל לעדות המתלוננת וכך נראה לי שיש לעשות בענייננו, ברי שהמשיב מסוכן לאשתו ולתנוק שנולד וכי אין כל אפשרות להשאירו במעצר בית כשהוא מוכיח שוב ושוב שהוא מפר אותו".

בית המשפט המחוזי אף לקח בחשבון את עברו הפלילי של העורר, שכולל בין השאר שתי עבירות קודמות של גרימת חבלה גופנית ופציעה מהשנים 1972 ו1980-, ואת העובדה שהנאשם הורשע גם בעבירה של בידוי ראיות, והוטל עליו בשנת 1995 מאסר בפועל של חמישה חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודש למשך 3 שנים. לאור כל אלה הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 6739/98 (כתב האישום הראשון).

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפנינו. בערר זה אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה לעניין כתב האישום הראשון, ולמעשה טענתו היחידה של העורר היא לעניין התשתית הראייתית הנוגעת להפרת התנאים של חלופת המעצר.

לאחר שעיינתי אף אני בתיק החקירה בעניינו של העורר נחה דעתי כי אכן יש תשתית ראייתית מספקת גם לכתב האישום השני, דהיינו, לכך שהעורר הפר את תנאי חלופת המעצר בה היה נתון. לא מצאתי בעדותה של המתלוננת סתירות ופירכות המכרסמות בשלב זה בעדותה, כפי שניסה בא-כוח העורר לטעון. המתלוננת אמנם דיווחה למשטרה על הפרת תנאי המעצר באיחור של מספר שבועות,

אך קודם לכן היא דיווחה על ההפרות ועל כך שהיא מפחדת מן העורר בשיחות טלפוניות שקיימה מספר פעמים עם הפרקליטות. היא טענה כי השהתה את תלונתה מתוך פחד, עד אשר עברה להתגורר בדימונה עם הוריה, והבטיחה בדרך זו את שלום תינוקה.

יש להדגיש עוד את העובדה כי למעשה העורר עצמו הודה בפני בית המשפט כי הפר את צו מעצר הבית, בכך שהלך לברית המילה של בנו וחזר לאחר מכן עם המתלוננת לביתם. כמו כן, העורר מודה כי ביום 2.12.98 הוא שהה בלא היתר בבית גרושתו. בתיק החקירה קיים דו"ח משטרה ממנו עולה כי כאשר הגיעו חוקרי המשטרה לבית גרושתו אותו יום, העורר נמצא שם משחק קלפים עם קבוצת אנשים. מעבר לעובדות המפורטות בכתב האישום, בתיק החקירה יש ראיות נוספות על שתי הפרות מעצר בית אחרות שלא נזכרו בכתב האישום: מזכר של המשטרה מיום 27.11.98 בדבר ביקור בית שערכה המשטרה בבית אמו של העורר, כאשר העורר לא נמצא שם אותה שעה; מזכר מיום 13.12.98 לפיו ביקר חוקר בבית אמו של העורר ושוב לא נמצא העורר בבית (יש לציין כי לגבי המועד האחרון יש אישור של הסניגורית כי אותו יום ביקר העורר במשרדה, ואולם על העורר היה לבקש אישור של הפרקליטות גם לצורך פגישה זו).

לאור כל זאת, וכן השיקולים שבית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, המסקנה היא כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בהפרה חוזרת של התנאי העיקרי שבחלופת המעצר, הוא מעצר הבית, הוכיח העורר כי אין הוא ראוי לאמון בית המשפט, ולפיכך אין מקום להסתפק בחלופת מעצר.

במהלך הדיון נמסר לי כי במשפטו של העורר נתקיימה כבר הקראה, ונקבעו שני מועדים לישיבות הוכחה: דיון ביום 22.3.99 וביום 29.3.99. אני מקווה כי ישיבות אלה יספיקו לסיום המשפט. אם לא, אני מניח כי בית המשפט יקבע מועדים סמוכים ככל שיידרש כדי לסיים את המשפט בהקדם.

הערר נדחה.