בש"פ 7301/01 איברהים חדור נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בבית משפט השלום בעבירת איומים ובהחזקת סכין. על-פי הנטען בכתב האישום בוצעו העבירות על רקע סכסוך בין העורר לבין בת-זוגו בשאלת המשמורת על בנם המשותף. במועד העבירות שהתה בת זוגו של העורר במעון לנשים מוכות.

בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו, ובית המשפט המחוזי - שלפניו השיג העורר על צדקת מעצרו - דחה את עררו. בעררו לבית משפט זה הרחיב הסניגור, בטענות שבכתב, בייחס לשאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ובייחס לקיומה של עילת מעצר. טענות אלו אינן ראויות להישמע בערר לבית משפט זה, שכן הסניגור אשר ייצג את העורר בדיון לפני בית משפט השלום הצהיר כי איננו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר. ההסכמה ביחס לשני רכיבים אלה ייתרה את הדיון בהם בשתי הערכאות קמא ובנסיבות אלו אין העורר יכול להישמע בהן לראשונה בערר לבית משפט זה.

נותרה שאלה אחת ויחידה והיא האם בנסיבות העניין ניתן להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר. שתי הערכאות הקודמות קבעו כי העורר, אם ישוחרר, עלול לסכן את שלומם של המתלוננים. טענות הסניגור לא שכנעו אותי כי זו קביעה מוטעית. מסוכנותו של העורר נלמדת לא רק ממהות העבירות שיוחסו לו אלא גם מהערכת אישיותו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי.

הערר נדחה.