בש"פ 731/09 יוסי אייש נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ד' אבניאלי) אשר דחתה את הערר על החלטת בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט א' חזק) מכוחה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

העורר נעצר ביום 10.11.08 יחד עם שני שותפים לעבירה. כתב אישום שהוגש נגדו מייחס לו עבירות התפרצות למקום מגורים, ניסיון גניבה, החזקת מכשירי פריצה, הסגת גבול, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, היזק בזדון ותקיפת שוטר. על-פי כתב האישום, פרצו העורר ושני שותפיו לדירת מגורים וניסו לפרוץ את הכספת בדירה זו.

פעילות זו של העורר ושותפיו תועדה במצלמה משטרתית, ומשהגיעו השוטרים למקום כדי לעוצרם, ניסו העורר וחבריו לחמוק מידי השוטרים על-ידי בריחה והתפרצות למרפסות של דירות אחרות, ואף ניסו להכשיל את השוטרים שהתקרבו אליהם. יצוין, כי הדירה אליה פרצו העורר והשותפים נמצאת בסמיכות לדירה שבה היה עצור במעצר בית אחד השותפים לעבירה. הפריצה התרחשה בזמן שהעורר עצמו היה נתון לעונש מאסר על-תנאי בגין עבירות קודמות בהן הורשע. לעורר שלוש הרשעות קודמות הכוללות עבירות סמים ורכוש ובכללן, עבירת שוד.

2.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. תסקיר שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית דודיו של העורר באילת, מאחר שמצא כי יש בחלופה זו כדי להפחית ממסוכנותו. בית משפט השלום הורה על מעצרו לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו, שאף העורר הודה בהן ככל שמ דובר

בעבירת ההתפרצות לדירה. אשר למסוכנות, קבע בית משפט השלום כי זו קיימת מכוח העבירות בהן הוא מואשם, ונוכח עברו הפלילי לא קיבל את המלצת שירות המבחן, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.

העורר ערר לבית המשפט המחוזי, ועררו נדחה. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הודה ב"כ העורר בקיומן של ראיות לכאורה ובקיומה של עילת מעצר בעניינו של מרשו. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת המעצר, וכן לאור העובדה שבמעשיו הפר העורר את התנאי שהיה תלוי כנגדו בגין עבירת רכוש קודמת שביצע, אין מקום לתת בו אמון ואין לשחררו לחלופת מעצר.

אשר לתסקיר המבחן, ציין בית המשפט המחוזי כי ההמלצה שניתנה בו לא לוותה, ככל הנראה, בידיעה כי דינו של העורר נגזר ביום 24.9.08 לעונש מאסר על-תנאי, וכי בתוך חודשיים בלבד מיום מתן גזר הדין בוצעו, לכאורה, העבירות נשוא הליך זה. בית המשפט הניח, ובצדק, כי אילו ידע שירות המבחן את הנתון האמור, הדעת נותנת כי היה מתחשב בכך בהמלצתו. בית המשפט המחוזי אימץ את גישת בית משפט השלום כי אין להתיר את שחרור העורר בעיקר בשל הפרת התנאי על-ידי ביצוע עבירות חמורות, המערערות את האמון בביטחון שחרורו. כן הוא ציין כי מעבר לעבירות הרכוש הרציניות שהעורר מואשם בהן, הוא תקף את אחד השוטרים שנמנה על הכוח שבא לעוצרו, וניסה להימלט.

4.

העורר טוען בערר כי העבירות המיוחסות לו אינן מקימות עילת מעצר שכן על אף שמ דובר בהתפרצות עם שותפים, לא נגנב דבר מהדירה, ואין מ דובר

מבחינתו בעבריינות רכוש כעניין של שיטה. אשר לעבירת תקיפת השוטר, טוען העורר כי מ דובר בדחיפה בלבד של השוטר, המצויה ברף התחתון של סולם העבירות נגד שוטרים. על כן, סבור העורר שיש להסתפק בחלופת המעצר. עוד נטען כי מ דובר בצעיר בן 26 אשר סיים 12 שנות לימוד, שירת בצה"ל ואף מבצע באופן רגיל שירות מילואים, ולכן אין חשש שינצל לרעה את חלופת המעצר במסגרתה הוא ישוחרר, במיוחד כאשר שירות המבחן עצמו המליץ על חלופה זו.

5.

נראה לי כי צדקו הערכאות דלמטה כאשר מצאו כי אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים של העורר. מסוכנותו של העורר על רקע אופי העבירות המיוחסות לו, ובהתחשב בעברו הפלילי, מצביעה על קושי ממשי לתת בו אמון כי יקיים את תנאי השחרור, אף שהחלופה שהוצעה באילת נמצאה ראויה על-ידי שירות המבחן. אדם שאך חודשיים לאחר שנגזר דינו בעבירה קודמת והוטל עליו עונש מאסר על-תנאי חוזר ועובר עבירת התפרצות, ומיוחסת לו גם עבירה כנגד שוטר שבא לעוצרו, מאבד באופן טבעי מן האמון החיוני הנדרש לצורך שחרור בתנאים. לכך מצטרפת גם העובדה שחרף גילו הצעיר, לחובתו של העורר עבר פלילי קודם בעבירות שונות.

עוד יש לציין כי תסקיר המעצר שהמליץ על שחרורו של העורר לא התייחס לגזר הדין האחרון שהוטל עליו ולהפרתו את עונש המאסר על-תנאי שנגזר עליו בביצוע העבירות נשוא הליך זה.

בהינתן כלל הנסיבות האמורות, יש לדחות את הערר.