בש"פ 7339/03 מקסים בלאוסוב נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום בה יוחסה לו עבירה של אינוס לפי סעיף 345א(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1987. עם הגשת כתב האישום, נתבקש בית המשפט המחוזי לצוות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט (סגן הנשיא השופט י' פלפל), הורה על מעצרו של העורר כמבוקש ונימק את החלטתו בפירוט רב. בהחלטת המעצר ניתח השופט קמא את ראיות התביעה ועמד גם על פגמים לכאוריים במסכת הראיות המפלילה, עליהם הצביע סנגורו של העורר. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש בראיות פוטנציאל ראייתי שדי בו כדי להביא להרשעת העורר, אם תימצא גרסת המתלוננת מהימנה. על-יסוד הראיות האמורות, ובהתחשב בכך כי לעורר עבר פלילי הכולל הרשעה משנת 1998 בארבעה מעשי אינוס, שבגינם ריצה כבר 5 שנות מאסר, וכן הרשעות נוספות בעבירות מסוגים שונים, קבע בית המשפט קמא כי קיימת עילת מעצר נגד העורר וכי עקב מסוכנותו אין להסתפק בחלופת מעצר.

בערר שלפניי שב והעלה סנגורו של העורר את טענותיו כנגד ראיות התביעה והצביע על אותן תמיהות שבית המשפט קמא התייחס אליהן בהחלטתו. לכאורה, עיקר הבעייתיות בתיק היא בכך שמעשה האינוס הנטען אירע בבית חברתה של המתלוננת, בזמן שאותה חברה וחברים אחרים של העורר שהו בדירה ולא הבחינו במתרחש. עוד תמיהות לכאורה, מעוררת העובדה שכאשר המתלוננת הסתלקה מאותה דירה, נתלווה אליה, בשלב מסויים, העורר ועד ראיה אובייקטיבי, נהג המונית שהסיע אותה, ראה אותם נפרדים בידידות. עם זאת עולה מן הראיות כי המתלוננת סיפרה על מעשה האונס בהזדמנות הראשונה כשהגיעה לבית ידיד שלה. המתלוננת היתה נסערת ובוכיה, והידיד הוא שיזם את התלונה במשטרה. למתלוננת לא היתה כל סיבה להעליל על העורר והעובדה שלא התכוונה לפנות למשטרה מחזקת מסקנה זו. עובדת סוציאלית שפגשה במתלוננת התרשמה כי המתלוננת היתה במצוקה והגיבה כמו לאחר ארוע טראומטי. המתלוננת עצמה אף סיפקה הסברים מדוע לא התלוננה לפני חברתה בדירה בעת ארוע האונס או מיד אחריו. נראה לכאורה על פי ההסבר כי המתלוננת לא נתנה אימון בחברתה ובידידיו של העורר, והיא אף חשדה כי היה להם חלק בארגון הארוע, ומכל מקום, לא ציפתה כי מי מהם יבוא לעזרתה.

אכן יש בראיות שבתיק החקירה כדי להצביע על סיכוי ממשי להרשעתו של העורר באישום המיוחס לו, ואשר על כן בשים לב לאופייה של העבירה המיוחסת לו, מתקיימת עילת מעצר נגדו. מסוכנותו של העורר נלמדת לא רק מהאישום המיוחס לו, אלא גם מעברו הפלילי המכביד הכולל גם הרשעה בעבירות אינוס. בנסיבות אלה, אין בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני הסיכון הנשקף מן העורר ולפיכך, דין הערר להידחות.