בש"פ 7352/97 פלוני נ. מדינת ישראל

1.העורר יליד 26.7.80, הועמד לדין בעבירות של מעשה סדום ואונס ונעצר עד תום ההליכים, לאחר שבית משפט קמא (כבוד השופטת ס. רוטלוי) מצאה שאין מקום לחלופת מעצר. על כך הערר.

2.המעשים בוצעו בהיות העורר כבן 17 שנים, באישה בת 28, מקבצת נדבות, לוקה בשכלה. המתלוננת עמדה לצאת ממבנה נטוש אליו נכנסה לעשיית צרכיה והנאשם שהופיע במקום, חסם את הפתח, תקף את המתלוננת, הכניסה למבנה בכוח, חסם את פיה, איים עליה כי יכנה באבן בה אחז ויוציא סכין וידקרנה אם לא תיענה לו. וכך ביצע בה את זממו.

3.אין להכביר מילים על חומרת העבירה הן מבחינת טיבם של המעשים והן מבחינת טיבה של המתלוננת. אין מחלוקת בעניין קיומה של מסוכנות מצד העורר, לציבור.

השאלה היחידה העומדת לדיון היא, האם מפאת גילו הצעיר של העורר יש להורות על חלופת מעצר, והאם קיימת חלופה שתשיג את תכלית המעצר.

לאחר עיון בחומר שלפני ובהחלטתה המנומקת של שופטת הערכאה הראשונה, שנתנה דעתה לכל ההיבטים של המקרה, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לשנות את החלטתה.

4.ב21.11.95- סודר העורר בהוסטל על ידי שירותי הרווחה, על רקע סכסוכים בינו לבין הוריו שחייבו הוצאתו מן הבית. בהמשך, ניתן צו על ידי בית משפט לנוער שהרשיע את העורר בעבירות שיוחסו לו, בדבר פיקוח קצין מבחן בתנאי מגורים. העורר המשיך להתגורר בהוסטל ובאותה תקופה היה בקשר עם העובד הסוציאלי והושם דגש על הקניית דרכי עבודה לעורר. הוא אכן השתלב בעבודה במוסך אולם למרבית הצער גילה התנהגות בעייתית במסגרת ההוסטל, שהתבטאה באלימות מילולית ופיזית. השיחות עם העובד הסוציאלי הביאו להתחייבות מצדו - בין השאר - להימנע ממעשי אלימות כלשהם ולהשקיע כוחות בתהליך הטיפולי עם העובד הסוציאלי, אבל ללא תוצאות. קצין המבחן - משום מה - לא היה עמו בקשר בתקופת המבחן. העבירות בוצעו במהלך תקופת המבחן.

5.ב"כ העורר טוען כי העורר גילה אותות מצוקה בהיותו בהוסטל ולא קיבל את התמיכה והעזרה הדרושים כדי להתמודד עם בעיותיו. לטענתו, העדר מעונות נעולים לעצירים קטינים, אינו מצדיק שליחתם למעצר בתאי ובתנאי המעצר בו מוחזקים בוגרים. ניתן להבטיח את שלום הציבור מפניו על ידי "מעצר בית" מלא. הוא אף הציע את דודו של העורר שפרש לגמלאות מעבודתו בהסתדרות, כמי שיחזיקנו בביתו וישגיח עליו.

6.חייבת אני לומר שהתלבטתי לא מעט בשאלה שלפני. בפנינו צעיר שטרם הגיע לבגרות, שנתקל בבעיות אישיות וכנראה אישיותיות קשות ובקושי להתמודד עמן בעצמו. לשם כך זקוק הוא לעזרה שראוי להושיטה לו. משרד הרווחה - שירות מבחן לנוער - המליץ לשחרר את העורר ל"מעצר בית" מלא בהוסטל יאסמין לתקופה קצרה, לאפשר לערוך לו בדיקה פסיכולוגית ולגבש המלצה בהתאם. הוסטל יאסמין הוא הוסטל פתוח ואת העבירה ביצע העורר כשהתגורר בו. למרבית הצער, אין הצעה זו יכולה להתקבל, בהתחשב בכל נסיבות המקרה ובכל הנסיבות האישיות ולאור חומרת העבירות והסכנה האורבת לציבור מן העורר. אמנם העדר מעונות נעולים שבהם ניתן להחזיק עצירים קטינים בתנאים סבירים, איננו צריך לפעול לרעתו אולם אף שהכלי ההולם ביותר להשתמש בו בנסיבות כאלה הוא מעצר קטינים במעון נעול, יש לערוך איזון בין האינטרסים של העבריין לבין האינטרסים של הציבור, עליו חובה להגן מהסכנה הנשקפת ממנו לציבור, אם תיבחר חלופה שלא תבטיח את הציבור מפניו.

כאן ראוי לחזור ולהעיר כי בתי המשפט התריעו לא פעם על העדר מעונות נעולים להחזיק בהם עצירים קטינים. אין לי אלא להצטרף להמלצת חברי השופט א' מצא בבש"פ 6074/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בו קרא לשר הסעד להפעיל את סמכותו להכריז על מעון נעול כבית מעצר לקטינים; אלא שעד היום הדבר לא נעשה.

7.בענייננו נוטה הכף באופן ברור לחובתו של העורר. העורר נמצא על סף בגרות; חזקת המסוכנות שהמעשים הנוראים שעשה העמידו כנגדו, לא זו בלבד שלא נסתרה על ידו, אלה שעברו מוכיח כי קיבלה חיזוק הן על ידי התנהגותו האלימה בהוסטל והן על ידי עבירות המיוחסות לו בתיקים התלויים נגדו בהם הוא מואשם בתקיפה סתם, במעשה מגונה בפומבי ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש; הוא ניסה להדיח עדים בפניהם התוודה, שלא ימסרו את הידוע להם. מגוריו בבית הוריו היו מלווים בסכסוכים שהצריכו הוצאתו משם והעברתו להוסטל. אף כי אינני מפקפקת בכוונות הטובות של דודו, לא די בכוונות אלה כדי להבטיח "מעצר בית" יעיל בביתו של הדוד. יש להניח כי הדוד מעולם לא החזיק את העורר בביתו תקופה משמעותית ובוודאי לא בתנאי "מעצר בית" מלא בנסיבות שלפנינו. קשה להבין את האמירה של הדוד כי: "מתוך הכרותי לפירס (העורר) ומתוך אמונתי שאוכל להשגיח עליו...". התנהגותו של פירס איננה מלמדת שההיכרות אתו נוטעת אמונה שניתן להשגיח עליו כאשר הוריו נכשלו בכך וההוסטל נכשל בכך.

סוף דבר, אני דוחה את הערר. שלטונות בתי הסוהר יעשו כמיטב יכולתם כדי להחזיק את העורר בתנאים הולמים בהתחשב בגילו.