בש"פ 7357/98 שניאור קץ נ. מדינת ישראל

1.ביום 25.10.98 בשעה 06:30 או בסמוך לכך השתתף העורר בהפגנה שהתקיימה בצומת שילה ותוך כדי כך ידה אבן לעבר מכונית שעברה במקום. האבן ניפצה את החלון האחורי של המכונית. בשל כך הוגש עליו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בניגוד לסעיף 332(3) לחוק העונשין תשל"ז1977-.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' הכט), בהחלטתו מיום 29.10.98, ציווה לעצור אותו עד תום ההליכים. מכאן הערר.

2.טענתו העיקרית של בא-כוח העורר היא כי לאור נסיבותיה של הפרשה הנידונה ובעיקר לאור נסיבותיו האישיות של העורר היה על בית המשפט המחוזי לנקוט דרך של חלופה למעצר. לענין זה הדגיש כי ההפגנה לא היתה הפגנה אלימה וכי אפילו עשה העורר את המעשה המיוחס לו - שבכך הוא כופר - ניתן למנוע את הסיכון שיחזור על מעשיו על ידי הרחקתו מן האזור שבו נעברה העבירה ועל ידי כך שישהה רק בבית הוריו בבני ברק. לענין נסיבותיו האישיות ציין כי העורר, שהוא כבן 29 שנים, הוא נשוי, אב לשלושה ילדים קטנים, תלמיד כולל במסגרת ישיבת שילה ואין לו הרשעות קודמות. מעצרו עם כל העבריינים הכלואים בבית המעצר ותנאי המעצר בכלל קשים עליו מאד, הן פיזית והן נפשית; החזקתו שם היא עבורו עונש קשה מנשוא. הקפדתו על דיני כשרות המזון מונעת ממנו לאכול את האוכל המוגש לעצירים בבית המעצר ובכך עונש נוסף.

3.הכרעת הדין במשפטו של העורר אמורה להינתן ביום 29.11.98 שהוא יום ראשון בשבוע. לא אכחד כי למרות המדיניות הנקוטה בידינו לעצור עד תום ההליכים מי שמיוחסות להם עבירות שכאלה שקלתי בכובד ראש אם ראוי לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים למשך יום השבת, עד מועד נתינתה של הכרעת הדין. לא בלב קל, החלטתי שלא לעשות כן.

אכן, הטעמים ששטח בא-כוח העורר לפני הם כבדי משקל. כן יש רגליים לסברה שהעורר לא יחזור על מעשיו בזמן הקצר שיחלוף עד כניסת השבת ומצאת השבת עד בוקרו של יום ראשון בשבוע. עוד אני מוכן להניח שגם אין יסוד רציני לחשש שיחזור על מעשיו במשך השבת, שמן הסתם הוא מקפיד על שמירתה. אולם, כפי שאמרתי במקום אחר, ידוי אבנים על כלי רכב מסכן את חיי המשתמשים בדרך, פשוטו כמשמעו, וכל רוח של הסתה עלולה לחדש את התופעה. זהו סיכון חמור שיש למנוע אותו על ידי מעצר. השעה צריכה לכך. (בש"פ 7713/96, בש"פ 7714/96 בהא אל דין דבעי וסאלח עלי עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עיינו דינים עליון, מד 703).

כאמור, אמורה הכרעת הדין להינתן ביום 29.11.98. אחריה ישקול, בוודאי, העורר את מהלכיו, אם לא ייצא זכאי במשפטו.

4. הערר נדחה.