בש"פ 7362/11 מדינת ישראל נ. חיים שובל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי ), שבמסגרתה נדחתה בקשת המדינה להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ונהיגה בזמן פסילה (לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961). על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום, במהלך שנת 2011 נפסל המשיב מלנהוג ברכב למשך שלושה חודשים, וביום 2.7.2011 הפקיד הוא את רישיון הנהיגה שלו בתחת משטרה. אף-על-פי-כן, ביום 3.7.2011 עבד המשיב כנהג מונית. במסגרת זאת – כך על-פי כתב האישום – נהג המשיב בשעה 20:00 או בסמוך לכך בעיר העתיקה בירושלים ועצר בחניית נכים לצורך איסוף נוסע. שני שוטרי סיור אשר הבחינו בכך ביקשו מהמשיב להזיז את הרכב למקום המותר לעצירה, והוא אכן הזיזו – הפעם לתחנת אוטובוס. משכך, ניגש למשיב אחד השוטרים וביקש ממנו להזיז את הרכב בשנית. השניים באו בדין ודברים, ולבסוף ביקש השוטר מן המשיב לראות את רישיון הנהיגה שלו. משסירב המשיב למסור את הרישיון, הודיע השוטר למשיב כי הוא מתכוון לרשום לו דו"ח תנועה, אולם בזמן ששהה השוטר בקדמת הרכב לצורך רישום הדוח, פתח המשיב – כך על-פי כתב האישום – בנסיעה מהירה, פגע בשוטר ודרס אותו. לאחר מכן, נמלט מהמקום.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 4.10.2011, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. לאחר שצפה בסרט שצולם במצלמה המוצבת בסמוך למקום האירוע, קבע בית המשפט המחוזי כי אין ראיות לכאורה לביסוס הכוונה המיוחדת הנדרשת לצורך הוכחת העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, וכי בנסיבות העניין – וביניהן היותו של המשיב נהג מונית מקצועי שביצע עד כה עבירות תנועה קלות יחסית – לא קיימת "סכנה לציבור" מהמשך נהיגתו של המשיב ברכב בזמן משפטו.

4.

לטענת העוררת, בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי אין ראיות לכאורה להוכחת הכוונה המיוחדת הנדרשת בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לשיטתה, בית המשפט המחוזי בחן את קיומן של ראיות לכאורה לכוונת פגיעה בשוטר, אף שסעיף 329 לחוק העונשין מאפשר לבחון, תחת זאת, גם "כוונה להתנגד למעצר או לעיכוב הדין... או למנוע מעצר או עיכוב כאמור". זאת, אף שלטעם העוררת קיימות ראיות לכאורה המלמדות על כוונת המשיב להתנגד לעיכוב כדין או למנוע עיכוב כאמור.

העוררת מוסיפה וטוענת כי אף אם אכן אין די ראיות לכאורה לעניין העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, יתר נסיבות המקרה עדיין מחייבות את שלילת רישיונו של המשיב. בפרט, מדגישה העוררת כי המשיב נהג בזמן פסילה ברכב ציבורי אשר מסיע נוסעים (רק יום אחד לאחר הפקדת הרישיון בתחנת המשטרה), לא נשמע להוראות שוטרים, דרס שוטר ונמלט מהמקום. לעניין זה, אין ספק – כך נטען – כי ההימלטות מהמקום נעשתה לאחר שהמשיב הבחין כי פגע בשוטר.

5.

המשיב, מצידו, נסמך על החלטת בית המשפט המחוזי. לגרסתו, הוא כלל לא ידע שהשוטר ביקש לרשום לו דו"ח, אלא הבין, תחת זאת, כי השוטר מורה לו לנסוע מהמקום. בעקבות זאת – כך הוא טוען – החל לנסוע מהמקום כאשר השוטר עמד לצד הרכב (בצד הנהג), ואילו השוטר, מצידו, קפץ לפתע ללא סיבה ברורה לקדמת הרכב. לנוכח זאת, סבור המשיב כי לא ניתן לייחס לו כוונה לפגוע בשוטר. עוד טוען המשיב כי גם לא ניתן לייחס לו כוונה להתנגד לעיכוב או למנוע עיכוב, בשל שהחל לנסוע בהוראת השוטר; ומכל מקום – כך לטענתו – רשימת דו"ח כלל איננה עולה כדי עיכוב כדין. לנוכח זאת, כופר המשיב בקיומן של ראיות לכאורה לביסוס הכוונה המיוחדת הנדרשת להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. נוסף על כך, מדגיש המשיב כי אף אם קיימות ראויות לכאורה לביסוסה של כוונה כאמור, הרי שלשם הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה על-פי סעיף 329(א)(1), על התביעה להוכיח, בנוסף לכך, כי הוא צפה את הפגיעה בשוטר; ולצפיות זו – כך נטען – אין כל אינדיקציה.

אשר ליתר נסיבות המקרה, מדגיש המשיב כי אין בהן כדי לבסס את הטענה כי הוא מהווה "סכנה לציבור", באופן שמחייב את שלילת רישיונו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במיוחד מדגיש המשיב כי הוא לא הבחין בכך שפגע בשוטר, ועל-כן אין לזקוף לחובתו את העובדה שנסע מן המקום לאחר האירוע. עוד בעניין זה, מציין המשיב כי ביחס למספר השנים שבהן הוא נוהג, וביחס לכך שהוא מתפרנס מנהיגה, עברו אינו עולה כדי "עבר מכביד".

6.

דין הערר להידחות.

ההחלטה אם יש לפסול את רישיונו של נהג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו נגזרת מהשאלה אם המשך נהיגתו של הנהג מסכנת את הציבור ( ראו: בש"פ 7399/00 לחמי נ' רובינשטיין , פ"ד נד(5) 577, 578 (2000) (להלן: עניין לחמי ), וההפניות שם; בש"פ 11035/05 שטיינברגר נ' מדינת ישראל , פס' ד(1) (לא פורסם, 19.12.2005)). בעניין לחמי הגדיר בית המשפט מספר מבחני משנה אשר על בית המשפט לבחון בבואו להשיב על השאלה אם נהיגתו של הנהג היא מסוכנת כאמור. אחד העיקריים שבהם הוא המבחן אם יש די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות (ובכלל זה את הסרט המתעד את האירוע), לא שוכנעתי – כפי שלא שוכנע גם בית המשפט המחוזי – כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. אמנם, מקובלת עלי מן הבחינה העקרונית עמדת העוררת, אשר לפיה קיימות בענייננו ראיות לכאורה להוכחת "כוונה להתנגד למעצר או לעיכוב הדין... או למנוע מעצר או עיכוב כאמור". אף-על-פי-כן, אף אם קיימות ראיות כאמור, לא די בכך לשם הוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי החלופה של סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ודוק: היסוד הנפשי הנדרש לשם הוכחת העבירה שבסעיף 329(א)(1) חייב לעמוד במבחן כפול: האחד – מבחן הכוונה המיוחדת הנדרשת לפי הרישא של סעיף 329(א); והשני – מבחן היסוד הנפשי הנדרש על-פי סעיף 20(א) לחוק העונשין (ראו: ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל , פס' 7 (לא פורסם, 5.9.2011); יעקב קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין חלק שלישי 1284-1282 (2006)). בענייננו, לא עלה בידי העוררת להציג ראיות לכאורה להוכחת המבחן השני.

בנסיבות אלה, סבורני כי אין גם ביתר נסיבות המקרה כדי להצדיק את שלילת רישיונו של המשיב. אמנם, כפי שצוין, מבחן הראיות לכאורה אינו המבחן היחיד לבחינת המסוכנות של הנהג, ויש לתת את הדעת גם למבחנים נוספים (ראו: עניין לחמי , בעמ' 579-578). עם זאת, סבורני כי בהיעדר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של נהג, תידרשנה נסיבות חריגות במיוחד על מנת להצדיק את שלילת רישיונו עד תום ההליכים. בענייננו, נסיבות חריגות כאמור אינן מתקיימות.

אשר על כן, הערר כאמור נדחה. למותר לציין, כי העוררת רשאית, אם היא חפצה בכך, להגיש בקשה חדשה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה תציג ראיות לכאורה – ככל שיש בידה כאלה – להוכחת כל יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה; או לשקול לחלופין בקשה לתיקון כתב האישום.