בש"פ 7370/07 רוני שעיה נ. מדינת ישראל

1.

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בתל אביב בעבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש והתפרצות למקום מגורים. המדינה ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים, לאור האישומים המיוחסים לו ונוכח עברו העשיר והקשה עד למאוד בפליליים.

העורר הודה במיוחס לו בכתב האישום, וביקש לצרף תיקים נוספים התלויים ועומדים נגדו. במקביל הסכים לבקשת המדינה למעצרו, על מנת שבינתיים תיבדק ותבחן האפשרות לשילובו בקהילה הטיפולית לגמילה מסמים במלכישוע. במסגרת זו של הליכי המעצר ביקש העורר כי יתאפשר לו לצאת למספר שעות, ביום 18.7.07, לבדיקות רפואיות הנדרשות לבחינת התאמתו לקהילה הטיפולית. בית המשפט נעתר לבקשה, ובהחלטה מיום 16.7.07 נקבע כי העורר יוכל לצאת את מעצרו ביום 18.7.07 בין השעות 17:00-08:00 בלווית ערב מפקח. עוד נקבע, כי הוא ימשיך להשאר במעצרו עד להחלטה אחרת.

העורר יצא את מקום מעצרו ב-18.7.07 – על פי אותה ההחלטה – אולם ניצל זאת לבריחה והימלטות, עד שנתפס בסופו של דבר ב-4.8.07 כחשוד בעבירה נוספת. הפעם, גניבת תיקים במסדרונות בית החולים תל השומר.

המשטרה פתחה בהליכי מעצר מקבילים בשל החשדות החדשים, מבלי שנתנה דעתה להחלטת המעצר המקורית מיום 16.7.07. באחד מהליכים אלה, ביום 27.8.07, הובא העורר בפני בית משפט השלום בתל אביב. בפתח ישיבה זו טען הסניגור, כי החזקתו במעצר אינה חוקית,

זאת הואיל ובמהלך בריחתו הממושכת מהמעצר (4.8.07-18.7.07) פנתה המשטרה בבקשה לבית משפט השלום, לפי סעיף 14 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בבקשה לצו מעצר לשם החזרתו למשמורת.

וכך, ב-24.7.07 הורה בית המשפט על צו מעצר כמבוקש, והוסיף וציווה כי העורר יובא בפני שופט תוך 24 שעות ממעצרו.

בפועל, העורר הנמלט נתפס כאמור ב-4.8.07, ולא הובא בפני שופט אלא שבועיים אחר כך בגידרן של בקשות המעצר הנוספות.

בית משפט השלום מצא כי אכן לא הובא העורר בפני שופט תוך 24 שעות מעת שנתפס בבריחתו (4.8.07), אולם מאז מצוי הוא במעצר מכוח החלטות המעצר הקודמות שניתנו בעניינו – ואחרונה שבהן זו שמיום 16.7.07.

ערר שהגיש על כך העורר לבית המשפט המחוזי נדחה, ועל כך עורר הוא בשנית בערר זה שבפני.

2.

אין חולק כי הליכי בקשות המעצר השונים בעניינו של העורר בוצעו על ידי המשטרה באנדרלמוסיה רבה, כשידה האחת לא יודעת מהשניה. העורר היה עצור עד להחלטה אחרת, בגידרם של הליכי בקשת המעצר עד לתום ההליכים האמורים בפתח החלטה זו.

מעצרו הוארך כאמור בהסכמתו, ומתוך בקשתו לבחון אפשרות שילובו בקהילה טיפולית עד להשלמת תסקיר מעצר. לשם כך נתאפשר לו לצאת לבדיקות רפואיות, אולם במקום לחזור למקום המעצר הוא נמלט ולא נתפס אלא כעבור למעלה משבועיים.

ברי, כי במהלך כל אותה התקופה, וכן לאחר תפיסתו, היה העורר בגדרו של מי שעצור על פי החלטה שיפוטית בהליכים האמורים. החלטת המעצר שניתנה בין לבין בהתאם לסעיף 14 לחוק המעצרים, לא פגמה ולא חיסרה מאומה מתוקף ההחלטה השיפוטית שמיום 16.7.07.

טענת הסניגור כי בריחת העורר ממעצרו הפקיעה או איינה את תוקף ההחלטה מכוחה נתון הוא במעצר בהליכים התלויים ועומדים נגדו – מנוגדת לכל דין וסברה.

לאור כל זאת – אני דוחה את הערר.