בש"פ 7374/02 פאדל אל הרוש נ. מדינת ישראל

הערר איננו מצריך תשובה.

העורר, תושב חברון, שוהה בישראל שלא כדין. הוגש נגדו כתב-אישום המייחס לו חמישה מעשי שוד בנסיבות מחמירות כלפי עוברי-אורח. שלושה ממעשי השוד בוצעו באותו יום בהפרש זמנים של כחצי שעה בין אחד למשנהו. מעשה נוסף בוצע למחרת, והמעשה החמישי בוצע יום אחרי ביצועו של המעשה הרביעי. על-פי הנטען, בכל אחד מן המקרים איים העורר על קורבנותיו בעזרת מברג שהצמיד לצווארם. בשניים מן המקרים גם חבט בהם. בנוסף למעשי השוד מיוחסות לעורר בכתב האישום גם עבירות הקשורות בשהייתו הבלתי-חוקית בישראל, לרבות שימוש במכונית שבה נהג עד למעצרו, אף שאין לו רשיון נהיגה ואינו מחזיק בתעודת ביטוח.

לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי שהעורר ייעצר עד לתום בירור משפטו. בעררו על החלטה זו מבקר סניגורו של העורר את נימוקי החלטתו של בית המשפט המחוזי, שהתבססה בין היתר על שיקול ההרתעה. מקובל עלי, שנימוק זה לא היה בו כדי להצדיק החלטה על מעצר עד תום ההליכים; ואולם ההחלטה, לגופה, מוצדקת היא. בדיון לפני בית המשפט המחוזי לא חלק הסניגור על קיומה של תשתית לכאורית לאישומים. המעשים המיוחסים לעורר מתאפיינים בתעוזה רבה, באכזריות ובשיטתיות עבריינית. כעולה מהאמור, ביצע העורר את עבירותיו הנטענות כלפי עוברי אורח, רובם ככולם עובדים זרים בישראל, לעיתים תוך שימוש בתחבולות, כגון שהוא מציע להם עבודה ומפתה אותם להיכנס למכוניתו. די במעשים המיוחסים לו כדי להעיד על מסוכנותו לשלום הציבור, ובעיקר לאנשים חלשים וחסרי-ישע, שמטרת המעצר להגן עליהם מפניו. העובדה שביצע את העבירות במהלך שהיה שלא כחוק בישראל אך מחזקת את צדקת המסקנה כי אין מנוס מהמשך מעצרו, וטענות הסניגור לא שכנעוני כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך חלופית.