בש"פ 7384/12 חמאד אבו ראשד נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון ) בעמ"ת 12873-09-12 מיום 21.06.12 ובה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט י' ליבדרו ) במ"ת 7907-05-12 מיום 22.08.12, בה נדחתה בקשתו של המבקש לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים.

2.

בחודש מאי 2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע. כתב האישום מצייר מסכת אירועים של אלימות קשה אותה הפעיל המבקש כלפי אשתו וילדיו הקטינים. האירוע העיקרי המפורט בכתב האישום מתאר כיצד כלא המבקש את אשתו בביתם, תקף אותה באמצעות צינור גומי עד שהביאה לכדי עילפון, גרר אותה באמצעות משיכת שערות ראשה תוך שגרם לה חבלות של ממש ושטפי דם בחלקי גופה השונים. על פי המתואר, תחינות ילדיו הקטינים כי יחדל מלהכות את אמם הובילו אותו לתקוף באירוע זה אף את אחד מילדיו. להתרחשות זו קדמו, על פי הנטען, אירועים אלימים נוספים אשר כללו איומי רצח של המבקש כנגד אשתו, תקיפה נוספת וגרימת חבלה במכות אגרוף ובמקל עץ, תקיפה באמצעות השלכת אבן וכן תקיפת שלושה מילדיו הקטינים. בגין האמור, מייחסת לו המאשימה עבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ג) בצירוף סעיף 380, שלוש עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379, תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) בצירוף סעיף 379 וכן עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו מן הטעם שקיים חשש סביר כי שחרור המבקש יביא לסיכון לביטחון אשתו וילדיו נוכח נסיבותיהן ומהותן של העבירות, ומאחר שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי שחרורו לחלופה. ביום 14.05.12 נערך דיון בבית משפט השלום בפני כב' השופט ד' בן טולילה . בדיון הסכים בא כוח המבקש כי תנאי הסף המחייב קיומן של ראיות לכאורה אכן מתקיים. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר מעצר תוך שהוא מדגיש בהחלטתו כי מדובר בכתב אישום חריג בחומרתו. בתסקיר מיום 7.06.12 הכירה קצינת המבחן במסוכנותו של המבקש, אך העריכה כי מעורבותם של גורמי טיפול תוכל להביא לצמצומה והמליצה על שחרורו לחלופת מעצר בבית דודיו של המבקש. בדיון שנערך בבית משפט השלום ביום 10.06.12 לאחר קבלת התסקיר, דחה השופט בן טולילה חלופה זו לאור המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהמבקש כלפי אשתו בהיותו במרחק של כ- 2 קילומטרים מביתה. בא כוח המבקש הגיש ערר על החלטה זו, ערר אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתאריך 26.06.12 מפי כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כץ .

לאחר שהציעה ההגנה חלופת מעצר במרחק גיאוגרפי גדול מעט יותר, הורה השופט בן טולילה על בחינה מחדש של הבקשה לאור תסקיר נוסף. ביום 22.08.12 הגיעה הבקשה לעיון חוזר לפתחו של כב' השופט ד"ר י' ליבדרו אשר דחה את הבקשה בשימו דגש על החסרונות המצויים בהצעה העדכנית לחלופת המעצר, תוך התייחסות לשני מישורים: האחד, איכותו של הפיקוח בהתחשב בקרבת המשפחה של המבקש לאחד המפקחים וביציאתו של המפקח העיקרי לתפילות מספר פעמים ביום. האחר, והוא העיקרי, העובדה כי גם החלופה העדכנית אינה מרוחקת דיה ממקום הימצאה של אשתו וילדיו בבית אחותה. בית המשפט הותיר בפני המבקש דלת פתוחה להגיש בקשה מתאימה אשר תענה על הקריטריונים הנלמדים מהחלטה זו, בקשה אשר תיבחן לגופה כמקובל. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי ביום 05.09.12 ובהחלטה שנתן כב' הנשיא י' אלון ביום 13.09.12 דחה בית המשפט את הערר תוך הדגשה שבית משפט הוא הגורם המוטל עליו להחליט אם חלופת המעצר המוצעת משיגה את מטרת המעצר וקבע כי "בנסיבות עניין זה – לא תיסכון גם החלופה החדשה להשגת תכלית המעצר".

3.

במסגרת הבקשה למתן רשות ערר טוען המבקש כי שגו ערכאות קמא בכך שלא נתנו משקל ראוי לתסקירים אשר צידדו בחלופות המעצר שהוצגו בפני שירות המבחן. לגישת באי כוחו של המבקש, בהינתן כי אשתו של המבקש, המתלוננת בעניינו, מסכימה לשחרורו ממעצר ולנוכח המלצות שירות המבחן והמרכיבים הנוספים בדמות ריחוק גיאוגרפי משמעותי ואיזוק אלקטרוני, הרי שעל בית המשפט להיענות לבקשת רשות הערר ולהורות על המרת המעצר בחלופת המעצר האחרונה שהוצעה על ידי המבקש.

4.

העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום הינן עבירות אלימות קשה ואכזרית אשר לכאורה ננקטה על ידי המבקש הן כלפי אשתו והן כלפי ילדיו לא פעם ולא פעמיים תוך שימוש בנשק קר בדמות צינור, מקל ואבן. המסוכנות נגזרת מהחזקה הסטטוטורית וביתר שאת מהעובדות המפורטות. בית משפט השלום, בשתי החלטותיו, שקל את החלופות שהוצעו לגופן. בהחלטה השנייה, שניתנה על ידי השופט י' ליבדרו היטיב בית המשפט לפרט את החסרים בחלופה שהוצעה מבלי לסגור דלת. כידוע החלופה נמדדת לא רק על פי רמת המפקחים המוצעים שכן כל חלופה תלויה בנכונות של הנאשם לקבל על עצמו את תנאי השחרור. יש והנסיבות מלמדות שהנאשם מתנהג כלפי קרובי משפחתו – בת זוגו וילדיו הקטינים – כאילו הם כפופים למורת רוחו בגדר חומר ביד יוצר האלימות. ברמה הפרטנית ולנוכח קיומן של ראיות לכאורה ישנם הגיון רב ושכנוע בדברי הנשיא י' אלון ולפיה "אכן, יש ריחוק גאוגרפי מסוים בין בית משפחת העורר למקום החלופה המוצעת, אולם בסופו של דבר מדובר במרחק נסיעה של כ-20 דקות. אלמנט זה של ריחוק אין בו באיזון הכולל כדי למזער, שלא לומר לבטל, את היבט המסוכנות לשלום האישה והילדים העומד ביסוד עילת המעצר".

אינני מתעלם מהטענה לפיה אשת המבקש הסכימה שיוחזר הביתה. הנסיון המשפטי מלמד כי הנפגעוּת של נשים מוכות לעתים מאופיינת בקרע נפשי בין הרצון להגן על שלמות המשפחה

והתקוה שהאלימות תיפסק לבין המציאות המרה בתוך המקום שאמור להיות הכי מוגן עבורה. האינטרס הציבורי בכגון דא מחייב כי במקרה המתאים אין להעניק לאשתו של נאשם שלכאורה נפלה קרבן לאלימות קשה את קול ההכרעה בבקשת המעצר. באשר לטענה שקצינת המבחן תמכה בשחרור המשיב – מקובלת עלי בנסיבות העניין עמדת כב' השופט י' ליבדרו בבית משפט השלום לפיה "המלצת שירות המבחן כשמה כן היא: המלצה. אף אצלי נוצרה תחושה לא נוחה מהדברים העולים בתסקיר לפיה מתגנב חשד שמופעל לחץ מסוים על המתלוננת, אף אם הדברים לא נאמרו במפורש. הסמכות ומכאן האחריות בסופו של יום לקבל החלטה

מוטלת על בית המשפט ולא על שירות המבחן, ובמקרים המתאימים בית המשפט לא צריך להסס לדחות המלצה של שירות המבחן. סבור אני כי זהו מקרה שכזה". אין זה כלל גורף אך תחולתו במקרה דנא ראויה היא הן לגבי שירות המבחן והן לגבי שירותי הרווחה, עם כל ההערכה לגורמים אלה ראייתם את נסיבות המקרה אינה חופפת את שיקולי בית המשפט. לכך יש להוסיף כי מועד האלימות לכאורה של האירוע החמור בין האירועים הינו לפני מספר חודשים בלבד.

5.

בשל כל אלה, לא מצאתי להעניק רשות ערר. בתי המשפט קמא נהגו בזהירות המתבקשת בעניינו של המבקש תוך איזון האינטרסים הרלוונטיים. הבקשה נדחית.