בש"פ 7390/02 פלוני נ. מדינת ישראל

העורר, כבן 20, הואשם בכך שבמשך שלוש שנים שתחילתן ב1997- ביצע מעשי סדום רבים בשני ילדים ובילדה אחת, שניים מתוכם כבני תשע בעת תחילת המעשים, ואחד כבן עשר. כן הוא מואשם בביצוע מעשים מגונים בקטין יליד 1983. על-פי הנטען, ביצוע המעשים היה מלווה בתקיפת הקורבנות, באיומים עליהם כי יהרוג אותם אם יגלו את סודו וכן במעשי התעללות, כמו כיבוי סיגריות בוערות על בשרם. לבקשת המאשימה החליט בית המשפט המחוזי כי יש לעצור את העורר עד לתום בירור המשפט, וכנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני.

הסניגור איננו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. טענתו היחידה היא כי בהתחשב בזמן שעבר מאז הפסקת המעשים ועד למעצרו של העורר (בערך כשנתיים) שוב אין יסוד ממשי לחשוש מפני מסוכנותו לילדים קטנים, ועל כל פנים ניתן להשיג את מטרת מעצרו באמצעי חלופי. השופט המלומד בבית המשפט המחוזי דחה טענות אלו בנימוקים נכוחים, ואני מאמץ את דבריו במלואם. בצדק ציין שקריאת כתב האישום מעוררת חלחלה. מסוכנותו הטבועה של העורר נלמדת מן המעשים המיוחסים לו, ואין בגורם הזמן שחלף כדי להניח את הדעת שהמסוכנות בטלה ועברה. בעבירות מן הסוג המיוחסות לעורר, נטיית בית המשפט להסתפק בחלופת מעצר היא, מטבע הדברים, מסויגת ומוגבלת. הצורך במעצר ממשי נובע לא רק משיקולי הגנה על שלומם של קטינים בכלל, ושלומם של המתלוננים בפרט, אלא גם מן הצורך להבטיח את מסוגלותם של הקטינים המתלוננים, שהם היום בני 14 ומעלה, להופיע במשפטו של העורר ולמסור את עדויותיהם נגדו, מבלי שהידיעה שהוא מתהלך חופשי תחריד אותם או תרתיע אותם.

הערר נדחה.