בש"פ 7404/12 גוליה קאציקן נ. מדינת ישראל

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

המבקשת, אזרחית מדינת פרו, הועמדה לדין בעבירה של ייבוא סם מסוכן

(935 גרם קוקאין). ביום 26.10.2011 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעון שלפיו תודה המבקשת בעובדות כתב האישום ותידון לעונש מאסר בפועל לתקופה של 42 חודשים (וכן למאסר על-תנאי). בית המשפט המחוזי אימץ את ההסדר והוציא מתחת ידיו הכרעת דין וגזר דין בהתאם. ראוי לציין כי העונש שהושת על המבקשת הביא בחשבון, בין היתר, את הנסיבות האישיות המיוחדות (אשר פורטו בגזר-הדין). עוד יצוין כי המבקשת שוהה בבית האסורים מאז חודש אוגוסט 2011.

כעבור שנה ממועד פסק-הדין פנתה המבקשת לבית משפט זה בבקשה להקלה בעונש. נמסר לה כי לנוכח האיחור עליה להגיש בקשה להארכת מועד. ביום 14.10.2012 הוגשה הבקשה שלפניי, שבה נטען בתמצית כי המבקשת אינה דוברת עברית, אינה מכירה את החוק ואינה מיוצגת על-ידי עורך-דין. יצוין כי במסגרת הערעור עצמו חוזרת המבקשת ומפרטת את הנסיבות האישיות, ובכלל זה את בדידותה ואת היותה אם לשלושה ילדים אשר חיים במדינת פרו.

המדינה סבורה כי מכיוון שמדובר בהסדר טיעון "סגור" הכולל הסכמה אף לגבי העונש, אין כל סיכוי לערעור וממילא אין מקום להארכת המועד להגשת ערעור – שנה לאחר פסק-הדין. המדינה מוסיפה כי הנסיבות האישיות של המבקשת עשויות לשמש אותה במסגרת בקשת חנינה.

אין ספק כי הסיפור האישי הנשקף מן הדפים שבתיק הוא סיפור כואב, ובית המשפט המחוזי אף ציין את הנסיבות הקשות והדגיש כי אלה הובאו בחשבון עת שנקבע עונש מוסכם שאינו מבטא את מלוא חומרת העבירה. אך בסופו של יום, העונש שהוטל על המבקשת הוא תוצאה של הסדר טיעון "סגור"; המבקשת הייתה מיוצגת על-ידי עורך-דין, ומן הערעור עולה כי אין לה השגות כלשהן לגבי הייצוג. כל שיש בערעור הוא חזרה על הנסיבות האישיות. דומה כי במצב דברים זה סיכוייו של הערעור, על פני הדברים, קלושים, ויש לכאורה ממש בעמדת המדינה כי המסגרת המתאימה יותר לפרוס את הנסיבות האישיות ואת המצוקה שחווה המבקשת היא בקשת חנינה (בלי להביע, כמובן, כל עמדה לגבי סיכוייה של בקשה כזו, ככל שתוגש). לכך מתווספת העובדה שמדובר באיחור ניכר ביותר – מצויים אנו כזכור למעלה משנה לאחר גזר הדין – שאין לו למעשה הסבר ממשי. המבקשת אמנם טוענת בכלליות כי אינה מבינה את החוק, אולם יש לזכור כי הייתה מיוצגת בבית המשפט קמא וכי בסוף פסק-הדין אף נרשם שהמועד להגשת ערעור הוא תוך 45 ימים. כאן המקום להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש משמעות למועדים ויש להקפיד על קיומם, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת .

ככל שהאיחור בהגשת ההליך משמעותי יותר, כך הנטייה להיעתר לבקשת ארכה פוחתת.

לאור הטעמים המצטברים האמורים, לא אוכל להיעתר לבקשה שלפניי. לא מיותר להזכיר כי בית המשפט המחוזי סיים את גזר-הדין בהמלצה לשב"ס לאפשר למבקשת להתקשר מעת לעת לבני משפחתה בחוץ-לארץ. יש להניח כי המלצה זו נפלה על אוזניים קשובות.