בש"פ 7409/01 ראובן רפאל נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ושיבוש הליכי חקירה. המעשים המיוחסים לו נוגעים לארוע שהתרחש בקניון "אבנת" בפתח-תקוה, בו עבד המתלונן כמאבטח. על פי האישום, ביום 8.9.01 בשעות הערב עישנו העורר ושנים אחרים סיגריות בתוך שטח הקניון. המתלונן ניגש אל אחד המעשנים וביקש ממנו לכבות את הסיגריה. משסירב להיעתר, דרש המתלונן כי יעזוב את הקניון ושם את ידו על כתפו. מיד לאחר מכן תקפו העורר והאחרים את המתלונן וזה התגונן. במהלך הקטטה בין המתלונן לאחרים, הגיע העורר מצדו האחורי-ימני של המתלונן ודקר אותו באמצעות סכין במותנו בחלקה הקדמי הימני בכוונה לגרום לו לחבלה חמורה. כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן קרע בכבד והוא נזקק לניתוח. לאחר הדקירה נתן המתלונן את הסכין לידידתו שהיתה במקום כדי שזו תסתירו והיא הכניסה את הסכין לתיקה וניסתה לברוח מהמקום.

בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא מצא כי קימות ראיות לכאורה, כי יש לדחות את טענת הגנה עצמית שהעלה העורר ומצא כי הארוע מצביע על מסוכנותו. הוא החליט שלא להפעיל חלופת מעצר במקרה זה נוכח טיב העבירה בה מואשם העורר, כאשר לכך נוספת הרשעה קודמת לפני זמן לא רב בתקיפת שוטר אשר בעקבותיה נגזר על העורר עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. כן הוא מזכיר פתיחת תיקי משטרה נוספים כנגד העורר בעבירות אלימות חמורות. ממכלול נתונים אלה הסיק בית המשפט על מסוכנותו של העורר ומצא כי אין לשחררו.

בערר נטען כי טעה בית המשפט קמא משדחה את טענת ההגנה העצמית שהעלה העורר ולא קיבל את גרסתו כי קיבל מהמאבטח מכות נמרצות, מה גם שעל גופה של חברתו נמצאו סמני חבלה מרובים שהעידו על תקיפתה. לגישתו, יש לראות את מעשהו של העורר על רקע הכאתו קודם לכן על ידי המאבטחים ולכן מן הראוי היה לבחון חלופת מעצר ולשחרר את העורר בתנאים הולמים.

המדינה מתנגדת לשחרור העורר.

2.אינני רואה מקום לסטות מקביעת בית משפט קמא אשר הורה על מעצרו של העורר. אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה שהדוקר את המתלונן היה העורר. טענתו כי הדקירה נעשתה כתגובה להכאת המתלונן ומאבטחים נוספים וכהגנה עצמית אינה יכולה לעמוד לו לעזר. הגנה עצמית עשויה לעמוד לאדם כאשר נדרש מעשה באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין אשר נשקפת ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו או בגופו שלו או של זולתו. נדרש, מטבע הדברים, יחס סביר בין האמצעי שנעשה בו שימוש לצורך הגנה עצמית לבין המעשה הפוגע שלצורך הדיפתו נעשה שימוש באותו אמצעי. במקרה שלפנינו עולה, לכאורה, מהראיות כי המאבטח לא השתמש בכח כלפי המעשנים או העורר בשלב הראשון של הארוע אלא דרש מהם לעזוב את המקום. רק כאשר הותקף על ידי העורר והאחרים, פעל להגנה על עצמו, והתפתחה קטטה. יתכן כי במסגרת קטטה זו נחבלה גם חברתו של העורר, כנטען על ידו. אולם יהא אשר יהא לענין זה, ברור הוא כי השימוש בנשק קר בדרך של דקירת המתלונן במותנו ביחס למעשה הכאה אינו יכול להיחשב בגדר הגנה עצמית על פי שום אמת מידה משפטית מוכרת בנסיבות המקרה כפי שהוכחו לכאורה. זוהי קפיצת מדרגה קיצונית בסולם דרגות האלימות, שאינה עומדת בכל יחס סביר לאיום הצפוי כלפי העורר.

יתר על כן: מסוכנותו של העורר עולה לא רק מהארוע החמור נשוא כתב האישום. לחובתו עבירת תקיפה משנת 95 אך חשוב מכך - בינואר שנה זו הורשע בתקיפת שוטר ונגזר עליו עונש מאסר על תנאי ל10- חודשים למשך 3 שנים שהוא בר הפעלה בתיק זה. אין צורך להסתמך על תיקי משטרה פתוחים המצויים בשלבי חקירה בעבירות אלימות נוספות מן העת האחרונה, כדי להסיק כי מדובר בנאשם מסוכן ביותר לציבור, הנזקק לשימוש בנשק קר ולמעשי אלימות ובריונות ללא כל מעצור וריסון עצמי, וקיים חשש של ממש כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור באורח ישיר ומיידי.

בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא כאשר סירב להחיל חלופת מעצר, משלא הונחה תשתית עובדתית המצדיקה מתן אמון כלפי העורר כי הוא ראוי לכך.

הערר נדחה.