בש"פ 7409/06 אנגאו קסה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 40243/06), שבו יוחסה לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות וכן החזקת סכין שלא כדין. על פי הנטען, המתלונן בתיק זה יצא מפאב באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, והבחין בקבוצת צעירים - ביניהם העורר - אשר הטרידה צעיר אחר. המתלונן ביקש לסייע לאותו צעיר לעזוב את המקום ובתגובה, הותקף על ידי העורר וחבריו (הכוללים גם את נאשם מספר 2 בתיק הנוכחי). העורר עודד את בני החבורה לתקוף את המתלונן וקרא לעברם "תנו לו תנו לו". בהמשך שלף סכין אותה החזיק שלא כדין. בכתב האישום נטען כי העורר דקר את המתלונן מספר רב של דקירות בחזהו, בטנו, גבו ומותנו. במהלך הדיון בפני הבהיר בא-כח העורר כי מדובר בשלוש דקירות כפי שעולה מן התעודה הרפואית. המתלונן הובהל לבית החולים, נאלץ לעבור ניתוח והיה מאושפז ארבעה ימים.

בית משפט קמא (כבוד השופט ד"ר ק' ורדי), נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אליבא דבית משפט קמא: אין מקום להפנות את העורר לקבלת תסקיר של שירות המבחן משום שחלופת מעצר איננה עומדת על הפרק. מדובר במסוכנות חריפה הנלמדת מן המעשים המיוחסים לעורר. לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בדרך אחרת שאיננה מצריכה את שהייתו מאחורי סורג ובריח.

על החלטה זו הערר בפני.

בא-כח העורר אינו חולק על קיומה של תשתית ראייתית, הגם שהעורר מכחיש את המיוחס לו. בשלושה נושאים מתמקד הערר:

א.גם בעבירות מסוג זה ניתן וצריך לבחון חלופת מעצר;

ב.עברו של העורר נקי, הוא חייל המשרת בצה"ל ושהייתו במעצר עלולה לדרדרו להתנהגות עבריינית;

ג.ההשוואה בין העורר לנאשם 2 בתיק זה. על פי הנטען, הנאשם 2 הכה בראשו של העורר באמצעות בקבוק. הוא היה גם זה התחיל בויכוח עם המתלונן.

שקלתי את טיעוני הסנגור ונראה לי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בתי משפט קמא. לא בכדי קבע המחוקק חזקת מסוכנות (ראה סעיף (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:

חוק המעצרים ). כאשר מדובר בעבירה שבוצעה " באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם " במקרה הנוכחי, על פני הדברים, כל אחת מהאופציות המנויות בסעיף זה התקיימה: מדובר באלימות חמורה שאיננה טעונה הבהרה (דקירות בסכין באיברים רגישים בגופו של המתלונן). מדובר באכזריות שהתבטאה הן באופי המעשים והן בכך שמדובר בחבורה שתקפה בצוותא את המתלונן. האופציה השלישית עולה מן העובדות קרי השימוש בנשק קר. חומרה מיוחדת אני רואה בכך שהמתלונן נחלץ להגנתו של אחר, ומצא עצמו בבית חולים בשל האכפתיות שגילה.

העורר מכחיש את המיוחס לו וממילא איננו מציג כל מניע למעשה ומה שחשוב מכך, משזוהי גרסתו של העורר אין בה כדי להפריך את חזקת המסוכנות שנקבעה על ידי המחוקק בבש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5), 200, 205-206, שבו נאשם שמר על זכות השתיקה בחקירתו במשטרה, אמר השופט י' זמיר:

"נראה כי במקרים כאלה יהיה על בית המשפט לומר, בדרך כלל, כי הנאשם לא הרים את הנטל להפריך את החזקה שהוא מסוכן במידה המצדיקה מעצר. עדיין, כמובן, עומדת לנאשם זכות השתיקה. אך זכות זאת, שיש בה כדי לסייע בידי הנאשם לצאת זכאי בדין, לא נועדה לסייע בידי הנאשם, להשתחרר מן המעצר המניעתי לפני שהוכרע הדין. בדרך כלל, נאשם שיש נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה חמורה, מן העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, אינו יכול ליהנות משני העולמות בעת ובעונה אחת: גם לשתוק, על אף הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות, וגם להשתחרר מן המעצר על אף שהוא נותר בחזקת מסוכן".

ניתן ללמוד גזירה שווה מן הציטטה דלעיל לענייננו. הכחשתו של העורר (כאשר אין מחלוקת בשלב זה כי קיימות ראיות לכאורה) אינה מתמודדת וממילא איננה מפריכה את המסוכנות האינהרנטית הגלומה בהתנהגותו.

באשר להשוואה בין העורר לנאשם 2: חלקם באירוע שונה והאבחנה ביניהם עניינית וראויה. העורר סיכן את חייו של המתלונן בדקירות הסכין – אין טענה דומה כלפי נאשם 2.

הערר נדחה.