בש"פ 7424/97 ריאד ענבתאוי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הודה בבית משפט השלום בעכו בארבעה תיקים של הפעלת אלימות כלפי אשתו, והורשע בעבירות שונות של תקיפה ואיומים. שלושה מן התיקים צורפו יחד לבקשת המבקש. השופט סעב הרשיע את המבקש בשלושת התיקים אך לא גזר את דינו. לאחר מכן עבר הדיון לשופט עמית. השופט עמית הרשיע את המשיב בתיק הרביעי (שצורף באותה ישיבה לתיקים הקודמים בהסכמת המבקש) וגזר את דינו בכל ארבעת התיקים. הוא השית על המבקש עונש מאסר של 16 חודשים וכן הפעיל בחופף מאסר על תנאי לתשעה חודשים שהיה תלוי נגדו.

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את ערעורו של המבקש הן על ההרשעה והן על העונש.

2.טענתו הראשונה של המבקש הופנתה כלפי העברת הדיון בתיק מהשופט סעב אל השופט עמית. לדבריו, סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],

תשמ"ב1982-, חל גם על השלב של גזירת העונש, ועל-כן צריך היה השופט סעב לגזור את עונשו.

איני מוצא כי יש מקום לדיון נוסף בטענה זו. בית המשפט המחוזי פסק ש"גם אם היתה טעות פורמלית בבית משפט קמא אין היא יורדת עד כדי צורך לבטל את ההליכים" ודחה את הערעור בהתאם לסעיף 215 לחוק סדר דין הפלילי. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין. לא זו בלבד שכל טענותיו של המבקש לעניין העונש היו מונחות לפני השופט עמית יחד עם תסקירי המבחן שהוגשו, אלא שכל העדים, שהופיעו בפני השופט סעב (הלא הם המשיב עצמו ואשתו), וכן נציג שירות המבחן, הופיעו בפני השופט עמית בישיבה שבה נטענו הטענות לעונש. התרשמותו של המבקש כי השופט סעב היה מקל עמו בעונשו אינה יכולה לבסס טענה של עיוות דין.

3.טענה נוספת של המבקש נוגעת להודאתו בשניים מן התיקים שצורפו במהלך הדיון, ושהרשעתו בהם גררה את הפעלת עונש המאסר המותנה. לדבריו, נוכח היותו בלתי מיוצג היה על בית המשפט להזהירו מפני תוצאותיה של ההודאה לעניין הפעלת התנאי. בטענה זו אין כל ממש. המבקש עצמו הוא אשר ביקש את צירוף שני התיקים והודה בהם, והיה עליו לדעת כי משיורשע יופעל המאסר המותנה התלוי ועומד נגדו.

4.גם טענתו השלישית של המבקש, היוצאת נגד חומרת העונש שהוטל עליו, דינה להידחות. רק בנסיבות יוצאות דופן תבסס חומרת העונש עילה לרשות ערעור (רע"פ 39/87 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וסבורני כי מקרה זה רחוק מלהמצא בגדר אותם מקרים חריגים.

הבקשה נדחית.