בש"פ 7425/03 אלון אזולאי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, ובו הואשם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובעבירה של הספקת סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. בגין אותה פרשה הוגשו כתבי אישום כנגד שניים משותפיו של העורר (להלן: עמר וברכה ). עם הגשת כתבי האישום ביקשה התביעה את מעצרם של העורר ועמר עד תום ההליכים.

בהחלטת המעצר תיאר בית משפט השלום (השופט י' יצחק ) את עובדות כתב האישום ובהן כי העורר ועמר קשרו עם אדם בשם עלי קשר לבצע עיסקה בסם מסוכן מסוג קנבוס. על-פי הנטען, עמר שכר רכב, ויחד עם ברכה הסיע את הסם ברכב. העורר, אשר נהג ברכב מסוג מאזדה השייכת לו ולאשתו, נסע לפניהם והורה להם היכן להניח את שקי הסם. השלושה נעצרו בחניון אשר בו הניח עמר על-פי הוראותיו של העורר שני שקים של סם. בית משפט השלום קבע כי ישנן ראיות לכאורה באשר לחלקו המרכזי של העורר במסגרת הקשר לביצוע העיסקה בסם, וכן קבע כי קמה נגד העורר עילת מעצר, ולפיכך ציווה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. עוד ציין בית משפט השלום כי העורר מסרב לשתף פעולה ושומר על זכות השתיקה, ובשים לב לעברו הפלילי, יש לעצרו עד תום ההליכים. עמר הודה בעבירות המיוחסות לו, ולנוכח עברו הנקי שוחרר לחלופה. ברכה שוחרר אף הוא לחלופה שכן כתב האישום מייחס לו סיוע להחזקת סם מסוכן וסיוע להספקת סם מסוכן בלבד, ובית המשפט קבע כי הוא הצטרף לרכבו של עמר מבלי שידע מלכתחילה מהי תכלית הנסיעה.

על החלטת בית משפט השלום לעצור את העורר עד לתום ההליכים הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בא-כוח העורר טען כי לא התקיימו ראיות לכאורה באשר למעורבותו של העורר בעיסקת הסם, וכי חלקו של העורר היה קטן ביחס לחלקו של עמר, אשר שוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי (השופט ש' טימן ) דחה את הערר וקבע כי יש טעם להבחין בין העורר ובין שותפיו אשר שוחררו שניהם לחלופה שכן "חלקו של העורר היה גדול יותר מבחינת ההירארכיה אם כי לא מבחינת המעשים שעשה בפועל", וכי העורר הורשע כבר פעמיים בעבירות סמים ואת העבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה ביצע כשתלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים שלפחות אחד מהם הינו בר הפעלה. טעם נוסף ראה בית המשפט המחוזי להבחין בין העורר ושותפיו בכך שהעורר לא שיתף פעולה עם חוקריו ושמר על זכות השתיקה. לפיכך קבע בית המשפט כי הסכנה הנשקפת לציבור מן העורר גדולה מזו הנשקפת משותפיו ולכן אין לשחררו לחלופה.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. בערר חזרה באת-כוח העורר על הטענות שהושמעו בבית המשפט המחוזי לפיהן אמנם לעורר עבר פלילי מכביד, אך חלקו בקשר היה קטן מחלקו של עמר, שכן הוא לא עסק בהפצת הסם. אשר על כן, טענה כי אין מקום להבחין ביניהם, ויש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. מנגד, באת-כוח המשיבה תמכה בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, והתנגדה לשחרורו של העורר לחלופה.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הערר. אין לקבל את טענת הסניגורית לפיה ההבחנה בין העורר לבין שותפיו אינה מוצדקת. שתי הערכאות אשר דנו בעניינו של העורר קבעו כי חומר הראיות מצביע על כך שמעמדו של העורר בקשר היה בכיר. מהרשעותיו הקודמות בעבירות סמים, ומהעובדה שהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום בוצעו כאשר תלויים ועומדים נגד העורר עונשי מאסר על תנאי, ניתן ללמוד על מסוכנותו של העורר. לכל אלה יש להוסיף שהעורר לא שיתף פעולה עם חוקריו, וככל הנראה ביקש לשמור לעצמו את הקשרים בעולם הסמים. על יסוד כל אלה, יש בסיס להבחין בין העורר ובין שותפיו, ולקבוע כי אכן מידת מסוכנותו של העורר והחשש מפני החזרה על מעשים כאלה, גדולה יותר מזו של חבריו.

אשר על כן, הערר נדחה.