בש"פ 7426/02 מוחמד סיקסיק נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בקשירת קשר לביצוע רצח, בניסיון לרצח ובגרימת חבלה בכוונה מחמירה. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. מכאן הערר שלפניי.

2.המעשה בתמצית: ביום 19/7/02, בשעה 22:30 לערך, נעשה ניסיון להתנקש בחייו של מאהר ג'רבוע. אופנוע, ועליו שני רוכבים, נעצר בפתח המסעדה של משפחת ג'רבוע ביפו. זה שנהג באופנוע נותר על מושבו, כשקסדת הרוכב שעל ראשו מסתירה גם את פניו. זה שהוסע במושב האחורי פרץ לתוך המסעדה, כשהוא מליט את פניו בכובע גרב, ואוחז באקדח עם משתיק קול. מאהר ג'רבוע, שעבד במסעדה אותה שעה, הבחין בבאים מבעוד מועד ונמלט מן המסעדה מבעד לדלת האחורית של המטבח. המתנקש רדף אחריו, נכנס בעקבותיו למטבח וירה לעברו מספר כדורים, אך מאהר לא נפגע והצליח להימלט. אביו של מאהר, ח'ליל ג'רבוע, המתגורר בסמוך למסעדה, שמע את היריות ומיהר למקום. בדרכו לתוך המסעדה נתקל במתנקש, שלעת הזאת החל לסגת לעבר היציאה. המתנקש ירה שני כדורים שפגעו בפלג גופו התחתון של ח'ליל. אך למרות שנפגע הצליח ח'ליל להשתלט על תוקפו ולקרוע מעל פניו את כובע הגרב. הוברר כי המתנקש הוא בהא סיקסיק, אחיו של העורר. משנתפס בהא, נמלט האופנוען שהמתין מחוץ למסעדה. סמוך לאחר מכן התחמק בהא מידי השוטרים, שהוזעקו למקום במטרה לעוצרו. ח'ליל סיקסיק מסר בחקירה, כי רוכב האופנוע שהסיע את בהא אל המסעדה הוא העורר. לדבריו, כאשר התקרב לפתח המסעדה, הרים רוכב האופנוע את חלק הקסדה שכיסה את פניו וקרא לבהא. משהרים את הקסדה, חשף את פניו ואת זקנו המגודל, וכיוון שח'ליל היטיב להכירו, זיהה אותו בוודאות.

עשרה ימים לאחר האירוע הסגיר העורר את עצמו למשטרה ונעצר. בתשאול על-פה מסר העורר כי בערב האירוע, החל מן השעה 21:30 לערך שהה במחיצתה של חגית תורכ. בשעה 22:30 לערך הסיע אותה לבית אחותה, אתי, והתארח עימה שם; ולבסוף הלך לישון בביתה של חגית. משהוזהר כדין ונתבקש למסור אימרה, מילא את פיו מים. במהלך הימים הבאים ניסו החוקרים, שוב ושוב, לגבות מפיו את גירסתו. הוצגו לו שאלות רבות, אך על כולן הגיב העורר באלם מוחלט. אף על פי כן, טרחה המשטרה לבדוק את גירסת האליבי אותה מסר בתשאול על-פה סמוך לאחר מעצרו; ומימצאי חקירתה הפריכו את גירסת העורר מכול וכול. עם סיום החקירה הוגש נגד העורר כתב האישום, שבגינו הורה בית המשפט המחוזי לעוצרו עד לתום ההליכים. אחיו של העורר, בהא, שנמלט מידי השוטרים בליל האירוע והוסיף להסתתר מפני המשטרה גם לאחר מעצרו של העורר, הסגיר את עצמו למשטרה רק לאחר שהוגש כתב האישום נגד העורר.

3.בערר שלפניי חזר סניגורו של העורר על שלוש הטענות העיקריות שעליהן סמך - בדיון לפני בית המשפט המחוזי - את התנגדותו לבקשת המעצר: האחת, כי בידי התביעה אין ראיה בעלת משקל לזיהויו של העורר, כמי שהסיע את בהא למקום ההתנקשות; השנייה, כי לעורר עומדת לכאורה הגנת אליבי; והשלישית, כי מכל מקום אין ראיה מספקת להאשמתו של העורר בקשירת הקשר ובניסיון לרצוח את מאהר.

4.עדותו של ח'ליל הינה הראיה הישירה היחידה לזיהויו של העורר בזירת העבירה. טענת הסניגור בנושא הזיהוי נסמכה, בעיקר, על עדותה של אורחת במסעדה, שהבחינה ברוכב ממקומה - מבעד לשמשת חלון החזית של המסעדה - ותיארה אותו כצעיר כבן 20, בעל גוון עור בהיר ועיניים בהירות. השופט המלומד ציין, כי התיאור שנמסר על-ידי העדה, שאינו מתיישב עם מראהו של העורר (שהוא כבן 30, גון עורו כהה וזקנו השחור מגודל), אמנם מכרסמת בגירסתו של ח'ליל, שלפיה זיהה את העורר. אך בית המשפט לא ראה מקום להידרש, בשלב הדיון בבקשת המעצר, למשקלן הראייתי של הגירסאות הנוגדות. כשלעצמי הריני סבור, כי לצורך ההכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, אין בתיאורה השונה של אורחת במסעדה כדי לגרוע ממשקלה הלכאורי של גירסת ח'ליל, אשר היטיב להכיר את העורר, ושלדבריו, זיהה אותו בוודאות.

טענת הסניגור, כי עומדת לעורר הגנת אליבי, נסמכה על העובדה שחגית תורכ חזרה בה מגירסתה הראשונית (בה אישרה את טענת העורר) בהשפעת בעלה האסיר, שעימו הופגשה ביוזמת המשטרה. השופט המלומד מתח ביקורת על האמצעים שנקטה המשטרה במטרה להביא לערעור גירסתה המקורית של חגית. עם זאת דחה את הטענה כי לכאורה עומדת לעורר טענת אליבי. מסקנת השופט מקובלת עליי. חשוב לציין, כי לסתירת גירסתה המקורית של חגית נמצאה למשטרה גם ראיה אובייקטיווית: בדיקת פלט השיחות היוצאות בטלפון הסלולארי של חגית העלתה כי בערב האירוע, בין השעות 22:16 ו23:50-, התקשרה חגית אל העורר לא פחות מחמש פעמים; ומימצא זה שולל את עיקרה של גירסת האליבי, כי באותן שעות שהה העורר במחיצתה של חגית.

5.ואשר לטענתו השלישית של הסניגור: העיון בראיותיה העיקריות של התביעה הניח את דעתי, כי בראיות המצויות בידי המאשימה טמון פוטנציאל שלכאורה די בו כדי להוביל להרשעת העורר בקשירת קשר עם בהא לרציחתו של מאהר ובניסיון לרצחו. אחריותו של העורר לביצוע שת העבירות הללו נלמדת היטב מנסיבות האירוע: בהא התפרץ למסעדה כשהוא רעול פנים וחמוש באקדח עם משתיק קול, הוא רדף אחרי מאהר אל תוך המטבח, ומשנמלט הלה מבעד לדלת האחורית ירה לעברו מספר כדורים. ממעשים אלה עולה בבירור שבהא התכוון להמית את מאהר ביריות. העורר לא נטל אמנם חלק בירי לעברו של מאהר. אך הוא הוביל את בהא עד לפתח המסעדה והמתין לו, בעוד מנוע אופנועו פועל, בכוונה מסתברת היטב למלטו מן המקום לאחר ביצוע הפשע. התנהגותו של העורר מהווה ראיה נסיבתית לכך שקשר עם בהא לרצוח את מאהר, ולכך ששניהם נושאים באחריות, כמבצעים בצוותא, גם לביצוע העבירה של ניסיון לרצח. תימוכין למסקנה זו, הנלמדת מנסיבות האירוע, ניתן למצוא בהסתתרותו של העורר מפני המשטרה במשך כעשרה ימים ומהפרכת האליבי הכוזב שמסר עם מעצרו.

הסניגור קיווה להיבנות מסברת השופט המלומד, שראה מקום לספק אם הראיות מבססות לכאורה את אחריותו של העורר לירי שביצע בהא לעבר ח'ליל ושבעטיו הואשם העורר בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. באמירה זו אין כדי להועיל לעורר. אכן נראה שהירי לעבר ח'ליל לא היווה חלק מן התכנית הפלילית המשותפת. השאלה אם נושא העורר באחריות פלילית גם למעשה זה די לה שתידון במסגרת המשפט. אך גם אם מניחים, כדרך שעשה השופט המלומד, כי להאשמתו של העורר בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לח'ליל אין בידי התביעה ראיה מספקת, אין בכך כדי להשפיע על שורת אחריותו של העורר לשתי העבירות האחרות שבהן הואשם.

6.לחלופין טען הסניגור, כי אף אם נגד העורר קמה עילה למעצר, הרי שבנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי להסתפק לגביו בחלופה. בהקשר זה נטען, כי הראיות המצויות נגד העורר אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצרו. כן ביקש הסניגור להביא בחשבון את עברו של העורר, שעד לפרשה הנוכחית תיפקד כראוי, וכן את נסיבותיו המשפחתיות. בנוסף טען, כי לאחר שבהא הסגיר את עצמו לידי המשטרה הוסר הטעם העיקרי, שבגללו סבר בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר. עוד טען, כי לאחרונה נערך הסכם "סולחה" בין משפחות סיקסיק וג'רבוע, שעל רקע הסכסוך ביניהן בוצעו העבירות. טענות אלו אין בידי לקבלן. כעולה מן הראיות, נטל העורר חלק בניסיון לרצח. מעשיו מעידים על מסוכנותו, הן כלפי קורבנו המיועד של הפשע המתוכנן והן כלפי הציבור. הסכם ה"סולחה" שנערך בין המשפחות איננו שולל את מסוכנותו. במבצעי פשעים מסוג זה לא ניתן, בדרך כלל, לבטוח כי יקיימו את תנאי שחרורם ויימנעו מביצוע פשעים נוספים; ולא שוכנעתי כי המקרה הנדון מצדיק חריגה מכלל זה.

7. הערר נדחה.