בש"פ 7427/97 נטלי באקו נ. מדינת ישראל

העוררת עמדה לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב האישום יוחסו לה עבירות של תקיפת קטין והתעללות בקטין, שלפי הנטען בוצעו על-ידה כלפי ילדיה הקטינים. בהכרעת-דין מפורטת, שניתנה על ידיו ביום 15.9.97, החליט בית-המשפט המחוזי להרשיע את העוררת בעיקרי העבירות שיוחסו לה. בעקבות ההרשעה דחה בית-המשפט את שמיעת הטיעון לעונש למועד אחר והורה על הגשת תסקיר של שירות המבחן. בישיבת יום 9.12.97, שהועיד בית המשפט לשמיעת הטיעון לעונש, לא התייצבה העוררת. כן הוברר, שבשל אי שיתוף פעולה מצידה עם שירות המבחן לא עלה בידי השירות להגיש לבית המשפט את התסקיר המבוקש. בית המשפט דחה את שמיעת הטיעון לעונש ליום 15.12.97 והוציא צו הבאה כנגד העוררת. בישיבה הנדחית הופיעה העוררת בבית-המשפט, שלא עקב צו ההבאה שמשום מה לא בוצע. העוררת הסבירה לבית-המשפט, שלדיון הקודם היא לא הופיעה בשל סיבות רפואיות, אך היא לא המציאה לבית-המשפט תעודה רפואית המעידה על מחלה שמנעה ממנה מלהתייצב. לאחר ששמע את הטיעון לעונש החליט בית-המשפט כהאי לישנא:

"גזר הדין יינתן ביום 30.12.97 בשעה 08:30. עד למועד גזר הדין תישאר הנאשמת במעצר".

בערר שלפניי מבקשני סניגורה של העוררת להתערב בהחלטה לעצור את העוררת; ובאחד מטעמיו של הסניגור יש, לדעתי, טעם מספיק להתערבות בהחלטה.

בהחלטה לעצור את העוררת עד למועד שנקבע למתן גזר-דין לא פורטו נימוקי ההחלטה; ואולם, משהתבקש בית-המשפט לעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערר עליה, הסביר כי לא ראה מנוס ממעצרה של העוררת לצורך הבטחת התייצבותה לשימוע גזר הדין, וזאת לאחר שהעוררת לא הופיעה, כדברי בית-המשפט, למספר ישיבות, בכללן הישיבה שנקבעה לשמיעת הטיעון לעונש בעקבות הרשעתה. כמו כן ציין בית-המשפט, שאף שמלכתחילה סבר שאולי ניתן יהיה לבסס את גזר-הדין על שיקולי שיקום וטיפול, הרי משלא שיתפה העוררת פעולה עם שירות המבחן ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים, יש בדעת בית המשפט "לנקוט בהליך העונשי ולא השיקומי".

אינני אומר להביע כל דעה על שיקולי הענישה הראויים במקרה זה. הסניגור אמנם טען, שמחדלה של העוררת לשתף פעולה עם שירות המבחן נבע מחוסר הבנה, אך מקומו של טיעון זה הוא בפנייה אל בית-המשפט המחוזי, לחזור ולשקול את עמדתו לפני מתן גזר הדין. ואולם עיקר טרונייתו של הסניגור היא שהחלטת בית המשפט המחוזי, להורות על מעצרה של העוררת, ניתנה מבלי לקיים דיון בשאלה אם המעצר אכן מהווה אמצעי הכרחי להבטחת התייצבותה של העוררת בישיבת יום 30.12.97. גם באת-כוח המדינה לא חלקה בפניי שדיון כזה לא התקיים וכי בית-המשפט החליט על המעצר מבלי לברר אם ניתן להשיג את מטרתו באמצעים חלופיים ומתונים יותר.

בישיבה דהיום הופיע בפניי מר אלון שני, שהציג את עצמו כבן זוגה של העוררת החי עימה בדירתה ברח' חולדה הנביאה 11 בבני-ברק. מר שני הודיע כי הוא מוכן להפקיד ערבון וכן ערבות צד ג' להבטחת התייצבותה של העוררת בבית-המשפט המחוזי בישיבת יום 30.12.97, ולהבטחת כל תנאי נוסף שיקבע בית המשפט בהחלטתו. נחה דעתי, כי בנסיבות אלו יהיה זה נכון לאפשר לעוררת להשתחרר ממעצרה.

הערר מתקבל במובן זה שהעוררת תוכל להשתחרר ממעצרה בהפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח וכן ערבון במזומנים בסך 3000- ש"ח. מעת שחרורה תתגורר העוררת בכתובתה האמורה, ברח' חולדה הנביאה 11, בני ברק, ותימצא בבית בכל לילה החל מהשעה 20:00 עד לשעה 06:00. הפרת התנאי הזה תיחשב כהפרת תנאי הערובה, והערב ישא באחריות גם להפרתו אלא אם יודיע למשטרה מיד על הפרתו. שחרור העוררת יבוצע רק לאחר הפקדת הערבון והערבויות.