בש"פ 744/98 מדינת ישראל נ. ראובן בסקטר

1.נגד המשיב הוגש - ביום 4.11.96 - לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 543/96) כתב אישום בו מיוחסות לו, בארבעה אישומים, העבירות הבאות: עבירת מין במשפחה (2); תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות; סחיטה (2); אינוס; ותקיפת קטין. עם הגשת כתב האישום, נתבקש בית המשפט להורות על מעצרו עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם.

משפטו של המשיב לא הסתיים בפרק הזמן הקבוע בחוק; ובית משפט זה הורה על הארכת מעצרו - בהתאם להוראות סעיף 54 לחסד"פ (נ"מ) - למשך חודשיים נוספים, החל מיום 3.11.97.

ביום 3.11.97 ניתנה במשפטו של המשיב הכרעת הדין. ברם, גזר הדין טרם ניתן עד היום; והמשיב מוחזק במעצר על אף שחלפה תקופת ההארכה האמורה והארכה נוספת לא נתבקשה ולא ניתנה.

2.כפי שנאמר בבקשה שבפני, בעלי הדין סברו - וסוברים - כי לנוכח לשונו של סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים), עם מתן הכרעת הדין, שוב אין צורך בהארכת המעצר והוא נותר בתוקפו עד למתן גזר הדין.

במצב דברים זה, הגשת הבקשה הנוכחית להארכה פורמלית של המעצר נעשתה "למען הסר ספק"; וב"כ המשיב נתן הסכמתו להארכה.

3.עיון בלשונו של סעיף 61 לחוק המעצרים מלמד, כי אכן עניינו ב"שחרור באין הכרעת דין ", להבדיל מלשונו של סעיף 53 לחסד"פ (נ"מ) שדיברה ב"שחרור באין פסק דין ".

על פי לשונה, אומרת המיגבלה הקבועה בסעיף 61 הנ"ל, כי אין להחזיק נאשם במעצר מעבר לתשעה חודשים - כאמור בגוף הסעיף - ללא מתן "הכרעת הדין". במצב דברים זה, במקום שלא ניתנה הכרעת הדין לפני תום התקופה האמורה והתביעה מבקשת להמשיך ולהחזיק את הנאשם במעצר, עליה לנהוג על פי הוראות ההארכה שבסעיף 62 לחוק המעצרים. מאידך גיסא, אם ניתנה הכרעת הדין לפני

שחלפו תשעה חודשים כאמור - לא חלה על מעצרו של הנאשם המגבלה הקבועה בסעיף 61 הנ"ל; וניתן להמשיך ולהחזיקו במעצר עד למתן גזר הדין ללא צורך בהארכה, בכפוף לזכותו לעיון חוזר ולערר.

עם זאת, תוצאה זו - החזקה במעצר עד למתן גזר הדין ללא מיגבלת זמן - מתחייבת רק במקום שהכרעת הדין ניתנה בתוך תקופת תשעה החודשים הקבועה בסעיף 61 הנ"ל; ואין לה אחיזה במקום שבו הוארך המעצר לפי הוראות סעיף 62 לחוק המעצרים והכרעת הדין ניתנה בתקופת ההארכה. זאת, משום שתקופות ההארכה הן תקופות "קצובות" ותוקפן פג עם חלוף הזמן ש"נקצב" בהן.

אכן, מצב דברים זה נראה, על פניו, תמוה. ברם, כאמור, על פני הדברים הוא מתחייב מלשון החוק.

4.במקרה שבפנינו, ניתנה הכרעת הדין ביום הראשון של ההארכה על פי סעיף 62 לחסד"פ מעצרים; ועל כן - צריך היה לדאוג להארכת המעצר עם סיומה של תקופת ההארכה. התביעה לא נהגה כך - בהסכמת ב"כ המשיב - משום שסברה, כאמור לעיל, שאין צורך בהארכה. ברם, לשיטתי, טעו בכך שני הצדדים, כמוסבר לעיל.

במצב הדברים הנוכחי ולנוכח הסכמתו של ב"כ המשיב להחזקת מרשו במעצר עד למתן גזר דינו, הנני מורה - על פי הוראות סעיף 62 לחוק המעצרים - על מעצרו של המשיב למשך 90 ימים מהיום, לאמור עד ליום 1.5.98, או עד למתן גזר הדין במשפטו, הכל לפי המועד המוקדם יותר.