בש"פ 7452/02 ישראל דאגי נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית המשפט המחוזי בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, בכך שבמהלך תיגרה דקר את המתלונן בסכין ארבע פעמים וגרם לו לחבלה חמורה. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט, ועל כך הערר שלפני.

בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי בידי המאשימה יש ראיות לכאורה לביסוס האישום, וכי לטענת העורר, שעשה מה שעשה לשם התגוננות, אין סיכוי של ממש. בסיכום החלטת השופט נאמר:

לנוכח חומרת המעשים שבעקבותיהם נתקפדו כמעט חייו של הנדקר, והצורך להפסיק את תרבות תת הסכין [כך!], נראה לי שמקרה זה אינו מתאים לחלופה למעצר באמצעות מעצר בית ולאור זאת אינני רואה טעם וצורך בקבלת תסקיר מעצר, ואני מורה על מעצרו של המשיב [העורר] עד תום ההליכים.

בדין טוען הסניגור בעררו, כי מדברי השופט שהובאו לעיל נובע כי החלטתו להורות על מעצרו של העורר התבססה, לפחות בעיקר, על צורכי הרתעת הרבים. אין צריך לומר, כי חומרת העבירה כשלעצמה, והשיקול להרתיע עבריינים-בכוח מפני ביצוען של עבירות חמורות, אינם מהווים עילה המצדיקה מעצר. אין משמעות הדבר שבמקרהו של העורר היה על השופט להימנע מצו מעצר או להסתפק בחלופת מעצר. כך, למשל, עשוי היה השופט להגיע למסקנה, כי העורר מסכן בהתנהגותו את שלום הרבים; וכי המעצר מהווה אמצעי הכרחי להגנה על הציבור מפניו. כדי לבחון אם שיקול זה התקיים ראוי היה, לדעתי, להזמין תסקיר מעצר. למצער בשל גילו של העורר ראוי היה לבדוק את רקעו, את נסיבותיו ואת ההכרח במעצרו קודם למתן ההחלטה.

הערר מתקבל במובן זה שההליך מוחזר לבית המשפט המחוזי לבדיקת השאלה אם בנסיבות העניין אמנם אין מנוס ממעצרו של העורר עד לתום ההליכים, או שמא ניתן להסתפק באמצעים מתונים יותר. ייטיב בית המשפט לעשות אם בטרם יחליט בשאלה הזו יעיין בתסקיר מעצר. למותר לומר כי אינני מביע כל דעה בדבר ההכרעה הראויה בהליך לגופו. עד למתן החלטה חדשה מטעם בית המשפט המחוזי תעמוד בתוקפה החלטתו המקורית; אך ראוי שהדיון בעניינו של העורר ייקבע למועד קרוב ככל האפשר.