בש"פ 7452/09 יאסיון אבו אלקיעאן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' ואגו) מיום 6.9.2009 במסגרת ב"ש 21804/09, ובה הורה בית המשפט המחוזי על קבלת עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ח' נחמיאס), לפיה שוחרר העורר בתנאי מעצר בית מלא.

כתב האישום ותיאור ההליכים

1.

כתב האישום אשר הוגש לבית משפט השלום באשקלון, ייחס לעורר עבירה של תקיפה בתנאים מחמירים; עבירה של איומים; עבירה של שיבוש מהלכי משפט; ועבירה של היזק בזדון.

2.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 29.8.2009, בשעה 01:45 או בסמוך לכך, בשעה שפואד אל רגב (להלן: המתלונן ) ישב ברכבו בחנייה של בית ספר באשקלון, תקפו העורר ושניים נוספים את המתלונן. אותם שניים הם סעיד בן סלאמה אבו אלקיעאן (להלן: הנאשם 2 ) ואחד שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר ). על פי הנטען בכתב האישום, אותו אחר פתח את רכבו של המתלונן, תפס אותו בגרונו והורה לו לצאת מן הרכב. מייד ובסמוך לכך, תקף העורר את המתלונן בצוותא חדא, על ידי כך שקרע את חולצתו, הכה אותו בחזהו באמצעות מקל ואמר לו אף הוא לצאת מרכבו. לאחר מכן, גם הנאשם 2 תקף את המתלונן על ידי הכאתו באמצעות מקל בידו וברגלו. העורר המשיך ותקף את המתלונן, תוך שסטר מספר פעמים על פניו ודחף את המקל לחזהו. לפי כתב האישום, כתוצאה מאירוע התקיפה, נגרמו למתלונן חבלות של ממש אשר התבטאו בסימנים על זרועו, שריטה בחזהו ובכף ידו. בנוסף, נטען כי העורר הזיק בזדון לרכבו של המתלונן באמצעות מקל וגרם לעיקום פח הרכב והזגוגיות. משהגיעה למקום ניידת משטרה, ברחו הנאשם 2 והאחר. העורר התיישב ברכבו של המתלונן, הכניס את מפתחות הרכב לתא הכפפות ואיים לפגוע במתלונן, תוך שאמר לו: "אל תצא מהאוטו ואל תגיד כלום". למעשיו אלה ייחסה המשיבה מטרה של הפחדת והקנטת המתלונן ומטרה של שיבוש הליכי משפט.

3.

המשיבה הגישה בקשה למעצרו של העורר לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ובה נטען כי בתיק קיימות ראיות טובות לכאורה, לרבות עדותו של המתלונן; עימותים בהם חוזר המתלונן על גרסתו; אמירות העורר והנאשם 2 הקושרים עצמם למקום האירועים ומודים בהיזק לרכב; ותעודה רפואית של המתלונן. המשיבה ציינה גם את מצב האלימות הקשה השורר במדינה ואת הצורך להגיב בחומרה כלפי גילויי אלימות קשים מהסוג שגילו העורר וחבריו כאשר חבלו במתלונן.

4.

בדיון מיום 1.9.2009, הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה נגדו ולקיומה של עילת מעצר, והציג חלופת מעצר ובמסגרתה שני ערבים. ואולם, בית משפט השלום ראה לנכון להורות על קבלת תסקיר מעצר ודחה את הדיון. ביום 15.9.2009, הונחה בפני בית משפט השלום בקשה של שירות המבחן לדחיית מועד הגשת התסקיר בשבועיים, עקב עומס ומחסור בכוח אדם. באותו היום ולמרות בקשת הדחייה של שירות המבחן, עתר בא כוח העורר להורות על שחרורו של העורר, תוך הצעה לעיבוי חלופת המעצר שהוצגה לבית המשפט בדיון מיום 1.9.2009. במסגרת החלופה המוצעת, הוספו שלושה ערבים נוספים, לצד שני הערבים שהוצעו במסגרת החלופה הראשונה. עוד באותו היום נחקרו הערבים ולאחר שנמצא כי הם ערבים טובים, הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר לתנאים של מעצר בית מלא בפיקוחם של חמשת הערבים, אשר יחתמו על חמש ערבויות בגובה 25,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור. כמו כן, בית המשפט הורה על הפקדה בסך של 10,000 ש"ח במזומן והתחייבות עצמית של העורר בגובה 50,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור. באותו מעמד ולבקשת בא כוח המדינה, עוכב ביצוע השחרור עד ליום 16.9.2009, בשעה 13:00.

5.

ביום 16.9.2009, הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. באותו היום התקיים דיון בערר המשיבה ובו הורה בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית משפט השלום לצורך קבלת תסקיר מעצר, תוך ביטול החלטת השחרור של העורר. על החלטה זו, הוגש הערר שלפניי. בית המשפט המחוזי ציין כי לעורר, שחלקו בפרשה היה גדול יותר, יש הרשעה קודמת שבעטייה נגזר עליו מאסר מותנה בר הפעלה, למשך חצי שנה. בית המשפט המחוזי קבע כי מלבד חלוף הזמן של שבועיים בין החלטת כב' השופט נחמיאס להזמין תסקירי שירות מבחן ועד לדיון שבמסגרתו הורה על שחרור העורר והנאשם 2, לא השתנו הנסיבות. בית המשפט קבע כי לא ברור כיצד השתנו הקביעות במסגרת ההחלטה הראשונה, מיום 1.9.2009, בה ציין בית משפט השלום כי לא ניתן להורות בשלב זה על שחרורם של השניים, וכי אפילו כאשר יוגש תסקיר, אין בכך כדי לטעת ציפיות בליבם, נוכח עילת המסוכנות שקמה לגבי שניהם ונוכח העילה של שיבוש מהלכי משפט שקמה לגבי העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי שיקולים אלה שציין בית משפט השלום בהחלטתו הראשונה, כמו גם מסוכנותו של העורר, לא השתנו בין דיון אחד למשנהו. בית המשפט המחוזי ציין כי הויתור על תסקירי המבחן נעשה בשל אי הגשת תסקירים במועד שנקבע. ואולם, נקבע כי באיזון הנכון בין שמירת האינטרס הציבורי לבין הרצון לקצר ולייעל את הדיון בבקשת המעצר, החלטת השחרור אינה משקפת איזון ראוי ומידתי. בית המשפט קבע כי העורר והנאשם 2 הראו כי מורא החוק רחוק מהם ולגבי העורר צוין כי אף המאסר המותנה שעמד נגדו לא הרתיעו מביצוע עבירות חמורות נוספות. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם יהיה מקום לשחרור העורר בתנאים כלשהם, חרף הנסיבות המכבידות הקיימות בתיק ולנוכח עבירות האלימות המסוכנות שביצע לכאורה, אין הדבר יכול להיעשות בלא בחינת תסקיר מעצר ושמיעת טיעונים נוספים בהתאם להמלצת התסקיר. בית המשפט קבע לבסוף כי נימוקי המשיבה לגבי הערר מקובלים עליו וכי דין הטענות להתלבן לאחר קבלת התסקירים, גם אם משמעות הדבר הינה המשך המעצר למשך ימים אחדים עד להשלמת התסקיר. לפיכך, קיבל בית המשפט את הערר והורה על ביטול החלטת בית משפט השלום מיום 15.9.2009. כאמור, נקבע כי התיק יוחזר לבית משפט השלום לקביעת מועד חדש לדיון. שירות המבחן התבקש לעשות מאמץ ולהגיש את התסקירים המבוקשים בהקדם.

טענות העורר

6.

העורר טען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על ביטול החלטת השחרור של בית משפט השלום, שהינה החלטה ראויה, מאוזנת ושקולה, שאף תואמת והולמת את החקיקה בתחום המעצרים ואת ההלכה הפסוקה בנדון. לטענת העורר, בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שזוהי הפעם הראשונה בחייו שהוא נמצא מאחורי סורג ובריח ומכך שחלופת המעצר עליה הורה בית משפט השלום הינה חלופת מעצר ראויה וטובה ובתנאים לא קלים. לטענת העורר, עיון בהחלטה מראה:

"באופן חד משמעי שגישתו של בית המשפט קמא הייתה ענישתית גרידא שכן בית המשפט קמא התמקד אך ורק בקיומה של עילת המעצר, דבר שאינו במחלוקת, כאילו שאין חובה לשקול חלופת מעצר גם בקיומה של עילת מעצר כפי שעשה בית משפט השלום".

העורר מוסיף וטוען כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא חל שינוי נסיבות במהלך השבועיים שחלפו בין ההחלטות שנתן בית משפט השלום, שכן בדיון השני, מיום 15.9.2009, הוצעו שלושה ערבים נוספים לאלה שכבר הוצעו במסגרת חלופת המעצר הקודמת. עוד טוען העורר כי עצם שהותו במעצר לראשונה בחייו ולתקופה של מעל לשבועיים, מהווה כשלעצמה שינוי נסיבות. העורר טוען כי החלטתו של בית משפט השלום שלא להמתין לתסקיר שירות המבחן בעוד העורר עצור, הינה החלטה שניתנה בסמכות והיא אף נותנת ביטוי ראוי לעקרונות בסיסיים הנגזרים מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לבסוף, טוען העורר כי לכל היותר היה מקום לעבות את חלופת המעצר באמצעות הוראה על איזוק או הגדלת סכום ההפקדה, כפי שהציע העורר לבית המשפט המחוזי. מטעמים אלה, מבקש העורר כי בית משפט זה יקבל את הערר, יבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ויורה על שחרורו של העורר בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום.

7.

עו"ד שרף, ב"כ המשיבה מדגישה כי אין המדובר בהחלטה על מעצר עד לסיום ההליכים, אלא בהחלטה על מעצר עד לקבלת תסקיר שבית המשפט עצמו סבר שהוא נחוץ לשם בחינת חלופת מעצר. זהו אכן שיקול כבד משקל, משום שתפקיד התסקיר הוא לבחון התאמה לשחרור לחלופת מעצר. עם זאת נראה לי כי בנסיבות העניין לא היה מקום להתערבות בהחלטת בית משפט השלום; המחלוקת האמיתית בין הצדדים, כך נראה לי היא בשאלה מה יקרה לאחר קבלת התסקיר כשכל אחד מן הצדדים חושש להשפעת תקופת הביניים על ההחלטה הסופית. אכן, ישנן נסיבות בהן לא ניתן להקדים החלטת שחרור לקבלת תסקיר, וישנן נסיבות אחרות בהן בערבויות כבדות, ניתן לעשות כן כשהתסקיר מתעכב. כל מקרה ונסיבותיו. במקרה שלפני, ובפרט בשל כך שהעורר לא היה עד כה במעצר, נראה לי כי על ידי הכבדה מסויימת של תנאי השחרור לא היה הכרח להתערב בשיקול דעתו של בית משפט השלום. רשמתי לפני הסכמת בא העורר שלא לטעון בשלב המעצר שוב טענה בשים לב לתקופת הביניים.

8.

אני מקבלת את הערר, מחזירה על כנה את החלטת בית משפט השלום בתוספת התנאים הבאים: איזוק אלקטרוני, והפקדה נוספת של 40,000 ₪. בתנאים שקבע בית משפט השלום ובתוספת תנאים אלה, אם יעמוד בהם העורר, ניתן יהיה לשחררו בערבות. ניתן יהיה לבצע את השחרור בתנאים האמורים בבית משפט השלום באשקלון.