בש"פ 7452/98 ישראל זיגדון נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות חמורות, חבלה חמורה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ותקיפה סתם בנסיבות מחמירות במספר מקרים. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, נעברו העבירות כלפי חברתו לחיים וכן כלפי אחיה שהתקשר עם העורר ושאל אותו לפשר מעשיו. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ע' ר' זועבי) נהג עם העורר במידת הרחמים ולא נעתר לבקשת המדינה לעוצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 9.2.98 הורה לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים, שהעיקרי שבהם הוא שלא יעזוב את ביתו בלילות משעה 19:00 עד שעה 05:00.

אחרי שהעורר הפר את תנאי השחרור שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט העליון (כבוד השופט א' מצא), מיום 8.6.98 - שהקלו עימו לעומת אלה שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי - חזרה המדינה וביקשה לעצור אותו עד תום ההליכים ואילו העורר ביקש לבטל את כל ההגבלות שהוטלו עליו. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 15.11.98, דחה את הבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וחזר והורה לשחררו בתנאים המגבילים שקבע בהחלטתו הראשונה. מכאן עררו של העורר המבקש לשחררו בערובה, ללא תנאים מגבילים כלשהם.

2.בהחלטתו האחרונה קבע בית המשפט המחוזי כי העורר "הפר בכוונה החלטות בית המשפט העליון והמחוזי" וכן "הפר את האמון שנתן בו בית המשפט העליון" לפיכך סבר שיש להחזיר על כנה את ההגבלה שהוטלה עליו בהחלטה הראשונה "שלא לעזוב את ביתו בלילות משעה 19:00 עד שעה 05:00 בבקר וזאת עד לסיום התיק המקורי ומתן פסק דין בו".

לא מצאתי ממש בטענותיו של בא כוח העורר שניסה להסביר את ההפרות שהפר העורר את התנאים המגבילים שהוטלו עליו. לא יכול להיות ספק שלפנינו מקרה קיצוני של זלזול בהחלטות בתי המשפט שסופו מעיד על תחילתו. אכן, העורר לא היה ראוי מלכתחילה לאורך הרוח ולמידת הרחמים שבהן נהגו בו בתי המשפט ומסופקני אם היה ראוי לכך כאשר נתברר ענינו לאחרונה.

2. הערר נדחה.