בש"פ 7464/03 סטיב בן ברון נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו שישה אישומים, בגין ביצוע שורה של עבירות התפרצות לדירת מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), גניבה לפי סעיפים 383 ו–384 לחוק העונשין וקבלת נכסים שהושגו בפשע, לפי סעיף 411 לחוק העונשין.

על-פי הנטען באישום הראשון, ביום 12.2.03 התפרץ העורר יחד עם חברו לחנות במרכז המסחרי בערד, על-ידי כך ששכפלו את מפתחות החנות. על-פי הנטען, גנבו השניים רכוש בסך 48,000 ₪ ו–9,400 ₪ במזומן. האישומים השני, השלישי, הרביעי והחמישי מייחסים לעורר התפרצויות לדירות מגורים בשש הזדמנויות שונות וגניבת רכוש הכולל תכשיטים בשווי מאות אלפי שקלים. לבסוף, מייחס האישום השישי לעורר שני מעשי גניבה נוספים מאותה החנות במרכז המסחרי. על-פי הנטען באישום זה, נגנבו מהחנות כרטיסי הגרלה בשווי כולל של כ–40,000 ₪. הרכוש הגנוב מהחנות, כמו גם רכוש נוסף, הכולל תכשיטים ומטבעות אשר נגנבו מבתי המגורים של המתלוננים, נתפס בבית גיסו של העורר.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט נ' אבו טהה ) נעתר לבקשה. בהחלטתו קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, וכי בנסיבות העניין קמה נגדו חזקת מסוכנות. לאחר ששמע את טענות הצדדים ושקל את מכלול השיקולים, לא שוכנע בית המשפט כי ניתן, בנסיבות המתוארות, להסתפק בחלופת מעצר, והורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר ערר על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי בבאר-בע (השופטת ר' יפה-כ"ץ ), אשר הורה ביום 20.3.03 על החזרת הדיון לבית משפט השלום לשם בחינת חלופת מעצר, בהתאם לתסקיר שירות המבחן. בינתיים הורה בית משפט השלום על שחרור שותפו של העורר, הנאשם האחר בפרשה. הדיון בעניינו של העורר נדחה מספר פעמים לשם קבלת תסקירים משלימים. ביום 2.7.03, לאחר שעיין בתסקירים שלפניו ובהצעות חלופת המעצר מטעם העורר, קבע בית משפט השלום כי חרף העובדה שהכף נוטה לעבר חלופה למעצר, אין לקבל את ההצעה לפיה ישוחרר העורר לחלופה בבית רעייתו וישהה תחת פיקוחה. לפיכך, הורה על מעצרו של העורר, בכפוף לזכותו לפנות לבית המשפט בכל עת ולהציע חלופה אחרת שתיבדק על-ידי בית המשפט.

במקביל, ביום 16.7.03, הוגש כנגד העורר כתב אישום נוסף. כתב אישום זה מייחס לו עבירות של הדחה בעדות, לפי סעיף 246(א) לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על-פי הנטען בכתב אישום זה, ביום 19.5.03, בסמוך לפני המועד בו הייתה אמורה המתלוננת – עדת התביעה המרכזית בתיק הפלילי המתנהל נגד העורר – למסור את עדותה, התקשר אליה העורר בעת ששהה במעצר. בשיחה זו שאל אותה העורר בדבר כוונותיה להעיד נגדו ואף איים עליה בציינו כי אם לא תגיע למתן העדות, לא יאונה לה כל רע. עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 5.8.03 דן בית משפט השלום בבאר-שבע (השופטת נ' נצר ) בבקשה הנוספת לעצור את העורר עד תום ההליכים, כמו גם בהצעת באת-כוח העורר לחלופת מעצר. בשלב זה הייתה המלצת שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל המסוכנות הנשקפת ממנו, ובית המשפט החליט על שחרורו בתנאים. בית המשפט מצא אמנם ראיות לכאורה המצביעות על הדחת העדה, אלא שלסברתו חל כרסום במשקלן של ראיות אלו, כיוון שלעדת התביעה היו מניעים נוספים להימנע מלבוא ולהעיד במשפטו של העורר. בהתחשב בהחלטתו של השופט אבו טהה מיום 2.7.02 ובכך שהעורר עצור פרק זמן ארוך, קבע בית המשפט כי העורר ישוחרר בתנאים של מעצר בית מלא אצל אשה שהביעה נכונותה לכך, תוך הפקדת עירבון כספי וערובות נוספות.

המשיבה עררה על החלטת השחרור וביום 11.8.03 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' יפה-כ"ץ ) את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי נוכח הקשר שיצר העורר עם עדת התביעה והאיום שהשמיע כנגדה בעודו במעצר, לא נמוג החשש כי העורר ימשיך וינסה להשפיע על עדים נוספים. זאת, על אחת כמה וכמה, אם ישהה מחוץ לכותלי בית הכלא. עוד סמך בית המשפט קמא החלטתו על העובדה שלחובת העורר הרשעות קודמות רבות וכי בעבר נמלט מהארץ שעה שהיה משוחרר בערבות. כמו כן, הפנה בית המשפט לתסקיר שירות המבחן אשר קבע כי אין בחלופה שנפסקה על-ידי בית משפט השלום כדי להבטיח השגת מטרות המעצר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

באת-כוח העורר טענה בפניי כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מהודעתה של עדת התביעה, לפיה נמנעה לבוא ולהעיד כנגד העורר בשל איומיו של בעלה. עוד טענה באת-כוח העורר, כי כלל לא הוכח דבר קיומה של שיחת הטלפון שביצע העורר מבית המעצר, כנטען בכתב האישום. כמו כן טענה באת-כוח העורר כנגד האבחנה שנעשתה בין העורר לבין שותפו, אשר כאמור שוחרר ממעצר. באת-כוח העורר הוסיפה וטענה כי שגה בית המשפט באמצו את תסקיר שירות המבחן מיום 8.6.03. זאת, משום שהוגשו בעניינו של העורר תסקירים מאוחרים לתסקיר עליו הסתמך בית המשפט, הממליצים על חלופת מעצר בשל מצוקתו הנפשית ומידת מסוכנותו של העורר כלפי עצמו.

כיוון שהעורר נתון במעצר מזה כשבעה חדשים, ומשפטו טרם הגיע אל קיצו; ביקשתי שתובא בפניי רשימת המועדים שתיקבע לשמיעת תיק זה, וזאת כדי לוודא שמשפטו של העורר יסתיים בקרוב. ביום 15.9.03 הודיעו הצדדים לבית משפט זה, כי מועד אחד שהיה קבוע לשמיעה התבטל, עקב תקלות שנגרמו בעטיה של התביעה המשטרתית. הדיון להוכחות בעניינו של העורר נקבע ליום 30.10.03. תוך ששקלתי שיקול זה, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטות בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובתסקירים שהוגשו על-ידי שירות המבחן, החלטתי כי דין הערר להידחות.

מעיון בחומר הרב שנצבר בתיק זה ובתסקירים שהוגשו בעניינו של העורר, מתקבל הרושם כי אין לעת הזו חלופה מתאימה שתשיג את תכלית המעצר. לעורר עבר פלילי מכביד; בעבר כבר נמלט מהארץ בעת שהיה משוחרר בערובה על-פי הסכם עד מדינה.

על כל אלה נוסיף כי שיחתו של העורר עם עדת התביעה מקימה חשש ממשי שמא ימשיך העורר וינסה להשפיע על עדים בעניינו. עצם קיומו של הסבר חלופי לחששה של עדת התביעה מלהעיד, איננו מפחית מחומרת מעשה ההדחה אשר, כנטען, ביצע העורר, ואין בו כדי לאיין את החשש מפני ניסיונות הדחה דומים בעתיד.

בנסיבות אלה מתחייבת השארתו של העורר במעצר לפחות כדי לאפשר לעדת התביעה למסור עדותה, כשהיא חופשייה מכל השפעה של העורר. כאמור, העורר כבר ניסה ליצור קשר עם עדת התביעה מתוך הכלא. אין ספק כי גישתו אל העדים תהיה קלה יותר בהיותו משוחרר לחלופה. הבאתי בגדר שיקולי את העובדה כי בתסקיר האחרון שערך שירות המבחן, ממליץ הוא על שחרור העורר בתנאי מעצר בית מלאים בבית אשתו ובפיקוח מעצר שירות המבחן. עם זאת, בתסקירים הקודמים הצביע שירות המבחן על מסוכנותו הרבה של העורר, מסוכנות אשר גם התסקיר האחרון אינו שולל. בנסיבות אלה, גם אין ממש בטענה כי הופלה העורר ביחס לשותפו לעבירות, ששוחרר לחלופה, שכן נסיבות עניינם שונות הן.

אשר על כן, דין הערר להידחות.