בש"פ 7471/97 אלעביד חילמי נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום, לפיה שוחרר העורר ממעצר בהפקדת ערובה ובתנאים מגבילים, והורה שהעורר ייעצר עד לתום בירור משפטו בפני בית משפט השלום. החלטת בית משפט השלום ניתנה בשלב שלאחר הכרעת הדין, שבגידרה הורשע העורר בהחזקת סם מסוכן מסוג קנבוס, שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט הורה בהחלטתו על הגשת תסקיר שירות המבחן, לקראת קיום הדיון במידת העונש, ובגוף אותה החלטה הורה על שחרורו של העורר כאמור. בנסיבות אלו יש בהחלטת בית המשפט המחוזי, להורות על המעצר, משום התערבות בלתי רצוייה בהליך הפלילי העיקרי, בעוד זה מתנהל והולך בפני בית משפט השלום. אמנם, בהחלטת בית המשפט המחוזי צויין, כי אין בהחלטה "משום אינדיקציה כלשהי לעונש הראוי ועניינה בבקשה למעצר עד תום ההליכים בלבד". ואולם, לאמיתו של דבר, קשה להניח שבהחלטה מעין זו אין כדי להשפיע על שיקולי הענישה של הערכאה הראשונה.

אינני אומר כי בשום מקרה לא תהא ערכאת הערר רשאית להתערב בעניין מעצרו של אדם, עליו החליטה הערכאה הדיונית בשלב שבין הכרעת הדין לגזירת הדין. מתקבל על הדעת שיהיו מקרים שבהם לא יהיה מנוס מהתערבות כזאת. אבל, ככלל, מצווה ערכאת הערר על דרגת איפוק מיוחדת בסוג זה של מקרים. אבקש להדגיש: אינני נוקט כל עמדה בשאלה אם צדק בית משפט השלום בהורותו על השחרור, ואף לא בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי בהורותו על המעצר. העבירה שיוחסה לעורר איפשרה הן את ההחלטה הראשונה והן את ההחלטה השניה, והשאלה אם בנסיבות העניין יש להותיר את העורר במעצר או ניתן לשחררו, היוותה נושא לשיקול דעת שמותר לערכאה הדיונית להפעילו על פי כלל נסיבות המקרה. יכול, איפוא, שופט הערר לסבור, שאילו הוא ישב תחת בית המשפט קמא לא היה מחליט כמותו, אך בכך בלבד אין כדי להכשיר התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא, כל עוד זו אינה מופרכת ואין צומח ממנה חשש של ממש לסיכון בטחון הציבור. בסוג זה של מקרים, כשההחלטה בנושא המעצר נפלה בשלב שבין הכרעת הדין למתן גזר הדין, יש להנחיה זו משקל מיוחד.

באת כוח המדינה הסבירה, כי התביעה עררה על החלטתו של בית משפט השלום מפני שלא היתה שלמה עם מספר אמירות שנכללו בהחלטה. לדידי, מיטיבה היתה התביעה לעשות אילו המתינה לגזר הדין ותקפה את שיקוליו של בית משפט השלום במסגרת ערעור. לתומי סברתי, כי הדבר שהטריד את התביעה יותר מכל הוא החלטת בית משפט השלום לדחות את מועד הדיון בעונש בכארבעה חודשים. בכך בוודאי שגה בית משפט השלום, אך כדי להעמידו על טעותו זו די היה בהגשת בקשה להחשת מועד הדיון ולא היה צורך בהגשת ערר על החלטתו בנושא השחרור ממעצר.

מן הטעמים הללו, ומבלי לנקוט כל עמדה בדבר צדקת החלטתו של בית משפט השלום לגופה, הנני מקבל את הערר. החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת והחלטת בית משפט השלום מושבת על כנה. בית משפט השלום מתבקש להועיד את מועד שמיעת הטענות לעונש בפניו בתוך פרק זמן סביר.