בש"פ 7472/97 עידית פרידמן-ברקנא נ. המנהל הכללי של משרד הבריאות

השופט א' מצא:

העותרת היא רופאת שיניים שעם סיום לימודיה (בשנת 1993) החלה לעבוד במרפאתו של רופא שיניים בירושלים. מטופל שהופנה אליה על-ידי בעל המרפאה התלונן, בפני משרד הבריאות, על איכות הטיפול שניתן לו. בעקבות בדיקת התלונה הוגשה נגד העותרת קובלנה, בה מיוחסים לה גילוי חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידה כרופאת שיניים, בניגוד לסעיף 45(3) לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט1979-, וכן התנהגות שאינה הולמת רופא שיניים, בניגוד לסעיף 45(1) לפקודה הנ"ל. לבקשת המשנה למנהל הכללי של משרד הבריאות, ומכוח סמכותו לפי סעיף 47 לפקודה, מינה השר ועדה לבירור הקובלנה.

בעתירה מבוקש צו המורה על ביטול הקובלנה. העתירה נסמכת על שתי טענות עיקריות; הטענה הראשונה היא, כי ההחלטה להגיש קובלנה נגד העותרת בלבד, מגלה מידה של אפליה פסולה כלפי העותרת. מנספחי העתירה עולה, כי תלונת המטופל למשרד הבריאות הופנתה כנגד בעל המרפאה (שאליו פנה המטופל) וכנגד העותרת גם יחד; וכי רופא השיניים המחוזי, אשר בדק את תלונת המטופל, מצא בה יסוד להטלת אחריות הן על בעל המרפאה והן על העותרת. אלא שבהחלטת המנהל הכללי של משרד הבריאות הוגשה קובלנה נגד העותרת לבדה, ואילו נגד בעל המרפאה לא ננקט אמצעי כלשהו. בכך, טוענת העותרת, מפלה אותה ההחלטה לרעה, מה גם שטיפולה במטופל המתלונן נעשה (כך לגירסתה) בהנחייתו המקצועית של בעל המרפאה.

טענתה השניה של העותרת היא כי המתלונן מסרב להגיע לבדיקה על ידי מומחה מטעמה, ומסכל בכך את הגנתה. על פי האמור בעתירה, בא-כוח העותרת פנה למומחה רפואי על מנת להסתייע בו בהגנת העותרת בהליכי הקובלנה. המומחה ביקש לבדוק את המתלונן. בא-כוח העותרת פנה לבאת-כוח משרד הבריאות וביקש ממנה להפנות את המתלונן לבדיקה. עד למועד הגשת העתירה, כארבעה חודשים וחצי לאחר הפנייה האמורה, לא התייצב המתלונן לבדיקה, למרות פניותיו של בא-כוח העותרת לבאת-כוח משרד הבריאות, ולמרות הודעתה של האחרונה כי העבירה את הדרישה למתלונן. בנסיבות אלה, טוענת העותרת, יש לראות את המתלונן כמי שמסרב לשתף פעולה כנדרש לבירור תלונתו, ועל כן יש לבטל את הקובלנה. כמו כן, קיום הדיון בקובלנה בלא לאפשר למומחה מטעם העותרת לבדוק את המתלונן, יש בו משום קיפוח הגנתה, לאחר שהמומחה מטעמה הודיע כי לא יוכל לחוות דעה בלי לבדוק את המתלונן.

מבלי להכריע בטענות העותרת לגופן, דין העתירה להידחות. באשר לטענתה הראשונה של העותרת, ראשית, היה על העותרת לצרף את בעל המרפאה כמשיב לעתירה. העתירה כוללת טענות עובדתיות כנגד בעל המרפאה, והיה מקום לזמן אותו להשיב עליהן. שנית, והעיקר, לא שוכנענו שהונחה תשתית מספקת לטענת האפליה. מנספחי העתירה עולה, כי פרקליטות המדינה - שביררה את עמדת משרד הבריאות - הודיעה לבא-כוח העותרת, כי "משרד הבריאות אינו שולל הגשת קובלנה" נגד בעל המרפאה, "אם וכאשר יצטברו כנגדו ראיות בדיון בקובלנה כנגד מרשתך" (נספח ו' לעתירה). אם כך הדבר, הרי שאי-הגשת הקובלנה נגד בעל המרפאה לא נבעה מיחס של איפה ואיפה, אלא מהבדל במהות הראיות המצויות נגד כל אחד משני הנילונים. העותרת לא חלקה על אמיתות תשובת פרקליטות המדינה, ובאין מחלוקת נראה שטענת האפליה לכאורה נסתרה. למותר לציין כי לעותרת שמורה הזכות להעלות כל טענה במסגרת הגנתה מפני הקובלנה, ואין בדברינו משום הבעת עמדה על סיכוייה של טענה זו או אחרת. באשר לטענתה השניה, דומה כי מקומה של טענה בדבר סירובו של המתלונן להיבדק הוא במסגרת ההליך בפני הוועדה. על פי סעיף 48 לפקודה, נתונות לוועדה כל הסמכויות הנתונות לוועדה רפואית לפי סעיף 24(א) לפקודה, וחזקה על הוועדה שתפעל במסגרת סמכותה להבטחת קיומו של הליך הוגן.

מכל האמור עולה, כי לעת הזאת אין בידי העותרת עילה המצדיקה את התערבות בית המשפט בעניינה. ולפיכך החלטנו לדחות את העתירה על הסף.