בש"פ 7475/11 שי שטרית נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' כהן ), אשר במסגרתה נדחתה בקשת העורר – הנתון במעצר בית חלקי – לצאת לחופשה משפחתית עם ילדיו בחג הסוכות.

2.

ביום 24.1.2011 הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו שלושה אישומים של קשירת קשר ואישום של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. על-פי כתב האישום, על רקע הליכי הגירושין בין העורר ואשתו, פרץ סכסוך בין העורר ובין חותנו. במסגרת סכסוך זה – כך על-פי כתב האישום – קשר העורר קשר עם אדם אחר שיפגע בחותנו תמורת תשלום, בשלוש הזדמנויות שונות: בהזדמנות הראשונה קשר העורר קשר להצתת מכוניתו של החותן; בהזדמנות השנייה קשר העורר קשר להשלכת רימון רסס לעבור בית החותן; ובהזדמנות השלישית קשר העורר קשר לתקוף את המתלונן באמצעות מוט ברזל. שתי העבירות האחרונות לא הושלמו לבסוף מטעמים שונים. כמו כן, כאמור, הואשם העורר גם בעבירת סמים.

3.

לאחר שהעורר שהה כחודשיים במעצר וכשבעה חודשים במעצר בית, הוא הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי להקלה במעצר הבית המלא בו הושם, בין השאר בכדי שיוכל לפקח על עסק המצוי בבעלותו. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. העורר ערר לבית משפט זה (כבוד השופט י' עמית ), אשר קיבל את הערר וקבע כי העורר זכאי לצאת מביתו בימים א'-ה' בין השעות 6:00-20:00, ביום ו' בין השעות 6:00-15:00 ובשבתות בהן ילדיו שוהים עימו, גם בין השעות 10:00-18:00.

4.

לקראת חג הסוכות, ביקש העורר מבית המשפט המחוזי לצאת ממעצר הבית בכדי לנפוש עם ילדיו בבית מלון בים המלח. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי העורר מגיש בקשות רבות ליציאה ממעצר הבית והעיר: "כי המבקש מנצל יתר על המידה את אורך הרוח שבית המשפט מגלה כלפיו".

5.

לטענת העורר, אין כל נימוק שיצדיק את דחיית הבקשה. אמנם, בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בריבוי הבקשות של העורר, אך לדידו, דווקא ריבוי הבקשות שהתקבלו מוכיח כי ראוי לתת בו אמון. כך, נטען כי אף שהעורר שוחרר ממעצר הבית במספר הזדמנויות, מעולם לא איחר לחזור למעצר הבית והתנהגותו הייתה ללא דופי. עוד טוען העורר כי כתב האישום מצביע על המסוכנות שלו ביחס לחותנו בלבד. על כן, ומכיוון שהחותן צפוי לשהות בחוץ לארץ במהלך חג הסוכות, ממילא אין חשש למסוכנות כלשהי של העורר – בין אם יהיה במעצר בית ובין אם יהיה בבית מלון. לבסוף, העורר מוסיף ומדגיש כי ילדיו יהיו בחזקתו בימי החג, והותרתו במעצר בית משאירה גם אותם במעצר בית על לא עוול בכפם.

6.

המשיבה, מצידה, עומדת על מספר הבקשות שהוגשה על ידי העורר לצורך "כרסום" במעצר הבית שבו הוא נתון (41) ועל העבירות החמורות אשר בהם מואשם העורר. לשיטתה, לא ניתן להמשיך ולהתחשב בבקשותיו של העורר, כאשר הדבר מביא דה-פקטו לאיון מעצר הבית שבו הוא נתון.

7.

דין הערר להידחות – על פניו.

זוהי דוגמא נוספת לניצול לרעה של הבחירה להמיר את המעצר שהתבקש – בחלופה אחרת. העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות והן נגועות ברצון לבצע פעילות אלימה חמורה, המעידות, אם אכן נתבצעו, על מסוכנות שחובה להפיגה.

אף שהעורר שוחרר לביתו בתנאי שלא יעזוב אותו, הקלו הערכאות השונות, פעם ועוד פעם, בתנאי השחרור, עד ש"מעצר הבית" הפך ל"מעצר חוץ". במהלך ימי השבוע הוא רשאי לשהות מחוץ לביתו ברוב שעות היממה; ובשבתות, בהן שוהים עימו ילדיו, הוא מורשה לצאת מן הבית בין השעות 18:00-10:00. גם בלילות ראש השנה הותר לו לצאת מביתו. עתה הוא מבקש לבלות חופשה בים המלח. בפועל הוא מבקש לבטל את תנאי השחרור עד שמתעורר ספק של ממש בהגיון הבחירה הראשונית להמיר את המעצר ב"מעצר בית". בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין להמשיך ולהקל עימו עוד.

שירות המבחן גם הוא נדרש לדבר ונמנע מלהמליץ על שינוי תנאי מעצרו של העורר בשל ש"המדובר בעבירות חמורות לכאורה, המתאפיינות בתחכום ובקשר עם גורמים עבריינים, איתן מתמודד [העורר] בדרך של טשטוש והסתרה". שירות המבחן העריך כי "קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגעת". נראה כי בנסיבות שנוצרו, חוזר למקומו הסיכון מפניו חשש בית-המשפט המחוזי בתחילת הדרך. על הרשויות לשקול את הצורך בפניה מתאימה לערכאות או בהגנה בדרך אחרת על שלומו של המתלונן.

הערר נדחה.