בש"פ 7477/00 שחר אהרון נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, קשר לפשע, התפרעויות וניסיון תקיפה. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, קשר העורר קשר עם אחרים ליידות אבנים לעבר כלי רכב נוסעים בכוונה לפגוע בנוסעים

. ביום 8.10.00 בשעה 03.00 השתתף העורר, עם כעשרה אחרים, בהתפרעות בצומת בירושלים ויידה אבנים לעבר כלי רכב נוסעים ולעבר שומר באתר בניה סמוך.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' הכט), בהחלטתו מיום 12.10.00, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה.

2.בתום הדיון ביום 29.10.00, ביקשתי מבאי כוח בעלי הדין להודיעני את תוצאות הדיון, שהיה אמור להתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 5.11.00, לשם הקראת כתב האישום. לפי הודעות באי כוח בעלי הדין לא הגיעו להסכם ולפיכך יישמעו ההוכחות ביום 2.1.01 עד תומן.

3.חזרתי ועיינתי, אפוא, בטענות באי כוח בעלי הדין. טענתו העיקרית של בא כוח העורר היא כי העורר - שהוא צעיר כבן 19 שנים - לא יידה אבנים וחלקו בפרשה היה קטן; כל תפקידו היה לצפות במכוניות הנוסעות ולהבחין בין מכוניות של יהודים לבין מכוניות של ערבים. עוד טען כי מטעם זה וכן בשל הרגיעה שהשתררה ראוי להסתפק בחלופה של "מעצר בית" בישיבת ההסדר "מעלה אפרים", הנמצאת במקום מבודד, בהשגחת ראש הישיבה; שהיא, לדעתו, חלופה שאין טובה ממנה.

כנגדו טענה באת כוח המשיבה כי מדו"ח הפעולה של התצפית המשטרתית עולה כי העורר יידה אבנים על כלי רכב נוסעים ולעבר שומר באתר בניה סמוך. מכל מקום די, לדעתה, בדברים שבהם הודה כדי להרשיעו בשתי העבירות הראשונות המיוחסות לו. יש, אפוא, ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עוד טענה כי שעת הלילה המאוחרת שבה נעשו המעשים מעידה שמדובר בפעולה מתוכננת. עוד סברה כי לאור גילו של העורר אין מקום לשחררו.

4.סבורני שיש לדחות את הערר.

מתוך הודעתו של העורר במשטרה עולה שהגיע לצומת שבו נזרקו האבנים יחד עם אחרים, שאותם כינה "ילדים", ולדבריו אמר להם שאם יגיע כלי רכב ערבי "אני אגיד להם", אולם בסופו של דבר לא הגיע כלי רכב ערבי. לפיכך זרקו האחרים אבנים על מפעל בטון סמוך. הוא עצמו לא זרק אבנים מחמת פריקת כתף שאירעה לו. די בדברים אלה של העורר עצמו כדי לענות בו וכדי להעיד עליו שהיה יוזם ומתכנן של מעשי יידוי האבנים. אלה ראיות לכאורה להוכחת האשמות של קשר ושל סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. מעשים כאלה כשלעצמם, ובעיקר כאשר מדובר ביוזם ומתכנן, מקימים עילה של מסוכנות.

חככתי בדעתי אם לשחרר את העורר בערובה ובתנאים. מדובר, כאמור, בצעיר כבן 19 שנים, ללא הרשעות קודמות, תלמיד ישיבת הסדר שרבו מעיד עליו, במכתב שהוגש לי, ש"גם בשבתו במעצר בשבועות האחרונים הקדיש את מירב זמנו ללימוד תורה". כמו כן יש, אולי, מקום להשערה - שבשלב זה טרם הוכחה די צורכה - כי חלה רגיעה כלשהי בערינו וברחובותינו. אכן, בהחלטות שנתתי בימים 19.10.00 ו - 22.10.00 (בש"פ 7506/00 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובש"פ 7507/00 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם)) הבעתי דעתי כי "בזמנים שבהם לוחשות עדין הגחלים והאש עלולה להתלקח מחדש בערינו וברחובותינו, יש לאחוז במידת הזהירות היתירה". אולם, אין אנו פטורים מחובתנו לחזור ולעיין מחדש, מעת לעת, ב"הוראות שעה" כאלה היוצאות מתחת ידינו. יתכן שהגיעה השעה - כמובן, אחרי בדיקה עובדתית של המצב - לחזור ולבדוק ולשקול שוב הפעם את האיזון הראוי בין השיקולים. לעניינו של העורר גם שקלתי את העובדה שמשפטו אמור להתקיים רק ביום 2.1.01, כך שעד אותו יום ישהה במעצר תקופה של כשלושה חודשים. גם החלופה למעצר שהוצעה היא, לכאורה, חלופה שיש בה כדי להניח את הדעת. אף על פי כן, אחרי בחינתם של כל אלה, ולא בלב קל, הגעתי למסקנה - המושתתת בעיקר על תפקידו של העורר בפרשה - שאין מנוס מהמשך מעצרו.

5.לפיכך אני דוחה את הערר. אם יתארך המשפט מעבר לצפוי תהיה זאת, כמובן, עילה לבקש את שחרורו של העורר בערובה.