בש"פ 7478/05 טלי פחימה נ. מדינת ישראל

1.העוררת מואשמת בעבירות של סיוע לאויב במלחמה, מסירת ידע לאויב ולתועלתו, מגע עם סוכן חוץ, החזקת נשק שלא כדין ותמיכה בארגון טרור; באישום נוסף מיוחסת לה עבירה של הפרת הוראה חוקית. היא נעצרה עד תום ההליכים במשפטה, על-פי החלטת בית משפט זה, מפי השופט א' רובינשטיין, שקיבל את הערר על החלטת בית המשפט המחוזי לשחררה למעצר בית.

לא אחזור על כל פרטי הפרשה, שתוארו באריכות בהחלטת השופט רובינשטיין. משלא היתה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, נסבה המחלוקת שם אך על שאלת החלופה. בית משפט זה סקר בהרחבה את מכלול הנתונים בעניינה של העוררת – טענות הצדדים, העדויות, חוות הדעת, המסמכים, התצהירים והתמלילים. בסופה של בחינה, ולאחר שדעתו "היטלטלה בשאלה האם תגבר יד העילות, ובראשן המסוכנות מטעמי ביטחון המדינה... או שמא תגבר זכות החרות של המשיבה", הגיע בית משפט זה לכלל מסקנה כי יש להורות על מעצר העוררת עד לתום ההליכים; זאת, "בשל השילוב בין מסוכנות המשיבה לחשש ההימלטות". בין היתר עמד בית המשפט על כך שפעילות העוררת ביטאה "מעורבות אישית בדרגת עוצמה גבוהה עם ראשי טרור, במחוזות הטרור, תוך הזדהות עמם בדרגה משמעותית". בית המשפט הזכיר, כי "לעניין המסוכנות וחשש הפגיעה בבטחון, שהמדובר בשעות מבצע צבאי בעיצומה של לחימה באוייב, שבתוך אנשיו יושבת המשיבה, בהקשר קונקרטי וברור, בשעה שלמשיבה הזדהות ברורה, גם אם לא שלמה עד תום, הזדהות שהוכחה באופן מתמשך". לדעת בית המשפט העליון, "לפנינו מסוכנות של אדם המזדהה משמעותית עם מטרה אידיאולוגית, שעה שהגבול בין הבעת הזדהות לגילויים של סיוע היטשטש וכמו נמחה". בית המשפט התייחס גם לקיומו של חשש להימלטות מן הדין.

2.כעבור כחצי שנה פנתה העוררת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיין מחדש בהחלטה לעצרה עד לתום ההליכים בעניינה. בית המשפט דחה את הבקשה, בקבעו כי לא הוצג שינוי בתשתית הראייתית המצדיק עיון מחדש, וכי הראיות שהעוררת סומכת עליהן בעניין זה אינן מכרסמות באופן מהותי ומשמעותי בתשתית הראייתית כנגדה – להיפך, יש בהן לכאורה כדי לפעול לרעתה. בית המשפט בחן את הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתו של בית משפט זה לעצור את העוררת, ומצא כי לא חלה לגביהם התפתחות המחייבת הערכה מחודשת; נקבע, בין השאר, כי "לא חל שינוי באשר ל'מוצקותו' של חומר הראיות ואף לא באשר למסוכנותה של המבקשת". גם הנימוק של חלוף הזמן (7 חודשים) אין בו, בשלב זה, די כדי להביא לשחרורה של העוררת – כך פסק בית המשפט קמא. לבסוף קבע בית המשפט, למעלה מן הנדרש, כי בשלב זה אין בנמצא חלופת מעצר מספקת; בית המשפט התייחס בהקשר זה לאישום השני, המייחס לעוררת הפרת תנאי שחרורה.

3.על החלטה אחרונה זו של בית המשפט המחוזי משיגה העוררת בפני. היא חוזרת על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי. שקלתי היטב טענות אלה, אולם בתתי דעתי לנימוקים שפרש השופט רובינשטיין בהחלטתו המפורטת, לא מצאתי כי חל שינוי נסיבות שדי בו כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר. לא אחזור על כל קביעותיו של בית המשפט קמא, המקובלות עלי בעיקרן, בעניין זה. אציין, כי נפקות הראיות, שהעוררת סבורה כי יש בהן כדי לכרסם בתשתית העומדת כנגדה, תתברר במשפט, אולם בשלב זה, לצורך שאלת המעצר, אין בהן, אמנם, כדי לחתור במידה מספקת תחת האמור בהחלטת השופט רובינשטיין. גם השינויים האחרים שהעוררת מצביעה עליהם – למשל בנוגע ליחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית ובנוגע למעמדו של זכרייה זביידי – אינם, כפי שקבע בית המשפט קמא, מבוססים די הצורך מבחינה עובדתית, וגם מבחינה מהותית משקלם מוטל בספק.

4.אינני מוצא, אפוא, בשלב זה, עילה מספקת לשנות מהחלטת בית משפט זה. עניינה של העוררת ייבחן שוב, בחלוף התקופה הקבועה בחוק למעצר עד תום ההליכים, ובהקשר זה יובאו בחשבון, כמובן, כל הנתונים הרלבנטיים, ובכלל זה חלוף הזמן.

הערר נדחה.