בש"פ 7499/07 שרון ביטון נ. מדינת ישראל

1.

הערר שבפניי מופנה אל החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' הווארי) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.

המשיבה הגישה נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום מסופר על אירוע שארע כמה שבועות קודם לכן, ביום 9.7.07. העורר ואחיו שרון עבדו כנהגי משאיות בהובלה של אשפה למפעל כלשהו בעפולה. העורר הוזעק למקום על ידי אחיו, לאחר שהשומר במפעל סירב לאפשר לאח להיכנס עם המשאית למפעל. בעקבות ויכוח בין האחים לבין השומר, כך לפי כתב האישום, היכו שני האחים את השומר וגרמו לו חבלות שונות, כולל שבר ברגלו. האח היה מצוייד במוט ברזל ואילו העורר החזיק בידו אלה מעץ. השניים עשו שימוש באמצעים אלה כדי להכות את השומר, כך על פי הנטען בכתב האישום. יש להוסיף, כי העורר עזב את המקום ורק לאחר 34 ימים הסגיר את עצמו למשטרה.

3.

הסניגור המלומד טען שלוש טענות עיקריות: ראשית, כי הראיות לכאורה אינן ברמה מספיקה להחזקתו של העורר במעצר. שנית, כי הופרה זכות השימוע, כאמור בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. שלישית, כי העורר הופלה ביחס לאחיו, שכן האח שוחרר לחלופת מעצר. דינו של הערר להידחות.

4.

מסתבר כי בידי המשטרה קיימות אמרות של מספר עדי ראייה שמתארים תקיפה של השומר על ידי שני האחים. הסניגור המלומד טען, כי במפעל בו התרחש האירוע נמצאו מצלמות אבטחה, אלא שבחינה של הצילומים מגלה כי אין זכר לאירוע המצוין בכתב האישום. נראה לי, כי כל נושא הצילומים אינו בשל להתייחסות לעת הזאת. מסתבר, שהעורר הגיש בקשה בעניין זה התלויה בפני בית המשפט ואמורה להידון בחודש זה. אפשר, שאם תיחשפנה ראיות חדשות לגבי התקליטור הכולל את התצלומים, כי אז ייפתח פתח לבקשה לעיון מחדש. מכל מקום, ברגע שקיימות בידי המשיבה עדויות ראייה בהן מתואר אירוע התקיפה, די בכך כדי שנאמר כי קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת.

5.

הטענה בעניין אי קיום חובת שימוע לפי סעיף 60א הנ"ל מבוססת על העובדה שהעורר לא נמצא במעצר שעה שהוגש כתב האישום. מסתבר, כי ביום 13.8.07 ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו של העורר, שהסגיר את עצמו יום אחד קודם לכן. בית משפט השלום הורה כי העורר ישוחרר באותו יום, 13.7.07 בשעה 18:00. עוד קודם שהגיעה שעת השחרור שבה המשטרה לבית המשפט וביקשה הארכת מעצר על יסוד הצהרת תובע. בית המשפט אכן הורה להאריך את המעצר ביום אחד, היינו עד ליום 14.8.07. מתברר, כי בשל תקלה שוחרר העורר ממעצרו ביום 13.8.07 בשעה 21:00, חרף החלטת המעצר. למחרת היום, אכן הוגש כתב אישום יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. הבקשה נקבעה לדיון ליום 15.8.07. לפי בקשת הסניגור, נדחה הדיון ליום המחרת. ביום המחרת, 16.8.07, החליט בית המשפט המחוזי

להורות על מעצר עד הדיון בבקשת המעצר. תיאור העובדות מלמד שאין עסקינן במקרה עליו חלה חובת השימוע לפי סעיף 60א הנזכר.

6.

כאמור, אחיו של העורר שוחרר לחלופת מעצר. לאור זאת הועלתה הטענה כי מן הדין שגם העורר ישוחרר. אין מקום לקבל את הטענה, וזאת לאור הבדלים מסוימים בין שני האחים. האח ששוחרר הינו בן 23 שנים, בעוד שהעורר הינו בן 32. לאח אין עבר פלילי, בעוד שלעורר יש עבר פלילי, הכולל עבירות של תקיפת שוטרים. יתרה מזו, העורר עזב את זירת האירוע ורק לאחר 34 ימים הסגיר עצמו לידי המשטרה. די בנתונים האמורים על מנת להצדיק אבחנה בין שני אחים.

7.

אי לכך, הנני מחליט לדחות את הערר.