בש"פ 7503/06 ירון דהן נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום מייחס לעורר עבירה של התפרצות וגניבה. העורר, כך על-פי הנטען, פרץ לדירה שנפגעה מקטיושה (רקטה) ובעליה נאלץ לעזוב אותה בשל כך. העורר שבר מנעול של הדירה הפגועה, נכנס דרך החלון וגנב רכוש רב שכלל בין היתר מערכת רדיו-דיסק. יחד עם הגשת כתב האישום נתבקש גם מעצרו של העורר. בית משפט השלום בעכו, עצר את העורר עד תום ההליכים לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית וכן עילת מעצר. על כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר לא שינה מהחלטתו של בית משפט השלום. גם בית המשפט המחוזי סבר כי יש ראיות לכאורה וכי אין מקום לחלופת מעצר. במיוחד כך, בשעה שהעורר הצהיר בבית המשפט כי אין לו, וככל הנראה לא תהיה לו חלופת מעצר, משום שהשתחרר מהכלא שבוע לפני המקרה "ואין אף אדם שמוכן לפקח עליו" (ראה לענין זה פסקה 3 להחלטתו של בית המשפט המחוזי). על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר הנוכחי. טיעוניו של הסנגור מתמקדים בשאלת התשתית הראייתית. לטענתו, הראיות אינן מבססות את החשד כי העורר פרץ לדירת המתלונן. בשולי הדברים, טען הסנגור גם כי כרגע יש בידי העורר להציע חלופת מעצר.

2.חרף טעונו הקולח והבהיר של הסנגור - לא מצאתי כי נפלה שגגה מעם בתי משפט קמא כאשר קבעו כי קיימת תשתית ראיתית. הראיה המרכזית שבידי התביעה הינה מערכת הרדיו-דיסק שנמצאה אצל העורר. הסנגור מסכים כי לעת הזו, ולצורכי הדיון במעצר, זוהתה המערכת כדבעי, ומדובר אכן, במערכת שנגנבה מביתו של המתלונן. דא עקא, המערכת נמצאה אצל העורר 9 ימים לאחר ההתפרצות. פרק זמן שכזה, איננו יוצר חזקה תכופה. הסנגור מפנה לענין זה לע"פ 391/70 בן הרוש נ' מדינת ישראל , פ"ד כה(1) 283. באופן מקרי גם באותו ענין מדובר בתקופה של 9 ימים. בית המשפט שם, קבע כי היא עשויה להיות ארוכה מדי מכדי שתיחשב חזקה תכופה. הלכה שנקבעה שם, יפה, כך לדעת הסנגור גם לענייננו.

3.חזקה תכופה, הינה הלכה משפטית הנותנת ביטוי לניסיון חיים המצביע על כך כי המצאות רכוש בסמוך לאחר גניבתו בידיו של פלוני, קושרת בין המחזיק בו לבין מעשה הגניבה (בין אם מדובר בהתפרצות ובין בכל דרך אחרת). פרק הזמן שיכול להיחשב כחזקה תכופה איננו קבוע. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. במקרה הנוכחי, אינני רואה להאריך בדיון עצמאי בשאלה האם מדובר בחזקה תכופה המוכיחה את הפריצה, שכן למסקנה המתבקשת מעצם העובדה שהמערכת נמצאה ברשותו של העורר, מצטרפת גם גרסתו באשר לקבלתה. העורר טען כי המערכת נמצאת בידיו מזה כשנה וחצי, על פניו מדובר בשקר, שהרי המערכת נגנבה רק ימים ספורים קודם לכן. שקר זה בהצטרפו לעצם ההחזקה, תומך באפשרות כי העורר מעורב בהשגת הרכוש. מכל מקום, מדובר לפחות בהחזקת רכוש שהושג בפשע אם לא בהתפרצות עצמה. אם כך ואם כך, מסוכנותו של העורר ככל שהיא נלמדת מביצוע העבירה, הוכחה במידה הנדרשת. משכך, אינני רואה להתייחס לשאלת מוצקותה של הראיה הנוספת שנמצאה בזירת העבירה - טביעת הנעל, כעולה מחוות הדעת שהוגשה בקשר אליה.

הראיות "הנגדיות" אליהן הפנה הסנגור אינן מכרסמות במשקל הראיות הקיימות. הראיה "הנגדית" המרכזית הינה טביעת האצבע של גיסו של המתלונן אשר נמצאה על חלון הדירה שנפרצה. מקובלת עלי טענתו של הסנגור כי יש מקום להניח שטביעת אצבע זו לא הגיעה למקום בו נמצאה, באורח חוקי. אלא שגם בהנחה שהיא מלמדת על נוכחות בעל טביעת האצבע במקום - הימצאותו של אדם נוסף בזירה, איננה שוללת את מעורבותו של העורר. לפיכך, אין מקום להתערב במסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

4.באשר לעילת המעצר, מסתבר כי עבור עורר זה, עבירות הרכוש הן אורח חיים. גיליון ההרשעות הקודמות שלו, כולל לא פחות מ-18 הרשעות קודמות. העורר עצמו נתן ביטוי שאין אותנטי ממנו למסוכנותו, כאשר הודיע לבית המשפט בדיון, שאף אחד לא יסכים לפקח עליו, משום שהעבירה הנוכחית בוצעה שבוע ימים בלבד לאחר שהשתחרר מהכלא. בנסיבות אלה,

ספק אם היה מקום מלכתחילה לשקול חלופת מעצר. במיוחד כך, כאשר המערער הורשע בעבר גם בהפרת הוראה חוקית והוכיח בכך כי אין לתת בו אמון. יחד עם זאת, כיון שהעורר טוען כרגע שביכולתו להציע חלופת מעצר הולמת, הדרך פתוחה בפניו, להגיש בקשה לעיון חוזר שבמסגרתה יציע אותה חלופה. אם כך יֵעָשה – יבחן בית המשפט את החלופה, ויחליט באשר להתאמתה.

הערר נדחה.