בש"פ 7505/20 יוסף עואלי נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר נגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (מ"ת 47621-06-19, כב' השופט נ' סילמן ), שבמסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה כי ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נקדים ונאמר כי בטרם ייעתר בית משפט לבקשה לעיון חוזר ביחס למעצר עד תום ההליכים, על הצד המבקש את העיון להצביע על עובדות או נסיבות חדשות, שבכוחן לשנות את נקודת האיזון שבאה לידי ביטוי בשלב מוקדם יותר. ההנחה היא כי לא נפלה טעות בהחלטת המעצר הקודמת, אלא שלנוכח השינויים שהתרחשו בין מועד ההחלטה ומועד הגשת הבקשה – נכון לשנות את מסקנת בית המשפט.

2.

הסנגור העלה טענות שונות. חלק מהן מוסכמות גם על התביעה, למשל הטענה שאין לעורר עבר פלילי כבד. אף יש שאלה ביחס למספר כלי הנשק שנגנבו. ברם, ליבת האישום – התפרצות לבניין שאינו משמש למגורים, גניבת נשק ועבירות נשק (החזקה, נשיאה, והובלת נשק ותחמושת) – הוכחה לכאורה, גם בהנחה שמספר כלי הנשק אינו בשיעור שצוין בכתב האישום. העבירות חמורות ומלמדות, לכאורה, על מסוכנותו של העורר. בית משפט קמא התייחס לחמש ישיבות הוכחות שהתקיימו מאז ההחלטה הקודמת בעניין המעצר. בתקופה זו העידו עדי תביעה, ואין לומר, על פני הדברים, כי התמונה השתנתה באופן שמשפיע על המשך מעצרו של העורר. בית המשפט המחוזי אף קבע כי לא זו בלבד שלא חל כרסום בעוצמת הראיות, אלא שעצמת הראיות איתנה. והייתי מוסיף – איתנה דיה בנסיבות המקרה והשיקולים של העושה והמעשה, לכאורה, כדי להצדיק את המשך המעצר כפי שנקבע. עוד יש להפנות להחלטה קודמת של בית המשפט המחוזי, ביחס לראיות שתומכות בכך שעסקינן בעבירות נשק וביחס לכמות הנשק. בעניין זה עולה כי גם לפי הערכה שמיטיבה עם העורר בעניין הכמות – עדיין הוערך כי מדובר בכעשרים וחמישה כלי נשק. כללו של דבר, טענות הסנגור ביחס לזמן שחלף או לכרסום בראיות אינן מצדיקות התערבות ערעורית בהחלטת ערכאה קמא.

כמובן, מטרתה של החלטה בבקשה לעיון חוזר או החלטה בערר עליה אינה להביע עמדה או תחזית מפורטת ומדויקת באשר לתוצאות ההליך. עוסקים אנו באיזון, כאמור, ודי לקבוע כי התפתחויות בהליכי ההוכחות אינן מביאות לתוצאה של שחרור העורר. הסנגור מנהל את ההגנה תוך מיקוד סדור בטענות שונות. זהו תפקידו. ברם, מטבע הדברים לא כל חקירה נגדית או טענה כי הנאשם יזוכה מעבירה כזו או אחרת די בה כדי להביא לעיון חוזר במעצרו.

3.

לסיכום, עולה כי לנוכח עילת המעצר והראיות לכאורה להוכחת מעשים, אין הצדקה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

הערר נדחה.