בש"פ 7519/05 משה שוקורוב נ. מדינת ישראל

שני העררים שבפני נסבים על אותה פרשה, ומכוונים כנגד אותה החלטה של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שעניינה מעצר עד תום ההליכים. עניינם של שני העוררים נדון יחד וההחלטה תינתן גם היא ביחס לשניהם, כאשר הם ייקראו להלן עמנואל ו משה , וביחד: העוררים .

כתב האישום מייחס לעוררים כי חברו לשניים נוספים – אלכסנדר לברושקו ויבגני לברושקו (להלן, בהתאמה, אלכסנדר ו יבגני ) – בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושתי עבירות של הצתה. לפי האישום הראשון, הם קשרו קשר להצית רכב מסוג גרר, ולשם מימוש מטרה זו הכינו בקבוקי תבערה. העוררים נסעו יחד עם אלכסנדר ברכבו של משה, ואז הדליק אלכסנדר בקבוק תבערה והשליכו דרך החלון הימני של הגרר. הגרר הוצת כליל, והשלושה נמלטו ברכבו של משה. לפי האישום השני, קשרו העוררים קשר עם אלכסנדר להצית אמבולנס. שוב הם הכינו בקבוקי תבערה, ונסעו ברכבו של עמנואל למקום בו היה מצוי האמבולנס. עמנואל הצביע לאלכסנדר על האמבולנס שעליו להצית, וזה עשה כן בשעה שהעוררים המתינו לו בפארק סמוך. השלושה נמלטו ברכבו של עמנואל, והאמבולנס – זה נשרך כליל.

התביעה ביקשה לעצור את הארבעה עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט הורה על מעצרו של אלכסנדר, "שהוא הדמות הדומיננטית לכאורה בביצוע העבירות", עד להחלטה אחרת, ובד בבד הורה על הגשת תסקיר שירות המבחן בעניינו, שכן מדובר ב"צעיר ללא עבר פלילי". לגבי יבגני הוחלט בשלב זה להסתפק בחלופת מעצר בית מלא, כאשר שירות המבחן יכין תסקיר גם בעניינו. אשר לעוררים: בית המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגדם, וכי העבירות המיוחסות להם מצביעות על מסוכנות רבה. לפיכך, הוחלט לעצרם עד לתום ההליכים.

על החלטה זו הגישו העוררים – כל אחד בנפרד – את השגותיהם. הם גורסים כי לא קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרם וכי אין עילת מעצר נגדם. לדעתם, חלקם בפרשה משני ואין כל הצדקה לכך שהם נעצרו עד תום ההליכים בעוד שלגבי המעורבים האחרים ננקטו צעדים פחותים.

בטענות העוררים אין ממש. כנגד העוררים מסרו יבגני ואלכס – שמשפטם הופרד ממשפטם של העוררים – גרסאות מפלילות. בחומר הראיות ישנן ראיות ועדויות נוספות, ובכלל זה מזכר שכתב מדובב ששוחח עם משה ובו מפליל לכאורה משה את עצמו ואת אחיו בהחזקת "כנופייה של ספורטאים", ב"פרוטקשן" ובשליחת אדם לשרוף אמבולנס וגרר. לעוררים, שבהודעותיהם במשטרה הטילו את האשמה באחרים, טענות שונות כנגד התשתית הראייתית, אך בשלב זה, לא מצאתי כי זו אינה מקימה ולוּ ראיות לכאורה כנגדם.

כתב האישום מנוסח, אמנם, בצורה לקונית-משהו, אולם ניתן בשלב זה לומר כי לפי חומר הראיות לא היו העוררים גורם משני בפרשה; אדרבא, אף כי לפי כתב האישום אלכסנדר הוא שהדליק את האש ממש, חומר הראיות מסמן את העוררים, לכאורה, כמי שיזמו, הכינו חומרי בערה, הסיעו ונטלו חלק דומיננטי באירוע. למותר לציין כי העדויות והראיות ייבחנו במשפט עצמו, אך בשלב זה ניתן לומר כי החשדות כנגד העותרים הם חמורים; אין צורך להכביר מילים על המסוכנות הנלמדת ממעשי הצתה חוזרים ונשנים – של גרר ושל אמבולנס. בנסיבות המקרה לא ראה בית המשפט המחוזי אפשרות להפיג את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את הצדדים, לא מצאתי עילה להתערב במסקנה זו.

על כן, העררים נדחים.