בש"פ 7519/12 חונדיאשוילי אהרון נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט

צ' קאפח ) במ"ת 39-12 מיום 19.09.12 ולפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 40/12.

2.

בחודש אוגוסט 2012 הוגש כתב אישום כנגד העורר ובו שני אישומים. באישום הראשון מיוחסת לעורר דקירה של נער באמצעות אולר במסגרת קטטה שהתפתחה בגן מאיר בתל אביב בליל ה-27.7.12, דקירה שהביאה לפגיעה משמעותית באיבריו הפנימיים של הנער. הפגיעה כללה קרע באונה הימנית של הכבד וקרע בסרעפת הימנית אשר הביאו לדימום בחלל הבטן ודימום מסיבי בחזה והצריכו את ניתוחו ואישפוזו של הנער למשך עשרה ימים. על פי המתואר באישום האחר, העורר כיבה סיגריה דולקת על צווארו של אחר וגרם לו כוויה. בגין מעשים אלה מיוחסות לעורר, בהתאמה לאישומים, עבירת גרימה חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט גם בקשתה של המדינה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. באת כוחו של העורר הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה ובהחלטה מיום 28.8.12 קבע כב' השופט צ' גורפינקל כי קיימות ראיות לכאורה, וכי קיימת עילת מסוכנות, אך הורה על עריכת תסקיר מעצר לשם בדיקת ההיתכנות של שחרור לחלופת מעצר. בתסקיר מיום 13.9.12 המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר בתנאי מעצר בית בבית הוריו בטבריה ובפיקוחם. בדיון שהתקיים בפני כב' השופט צ' קאפח ביום 19.09.12 שטחו הצדדים את טענותיהם בזכות וכנגד המעצר, ובסיום הדיון החליט השופט קאפח על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים.

3.

על החלטה זו מונח הערר שלפניי. באת כוחו של העורר טענה כי רמת המסוכנות הנשקפת מפני מרשה אינה גבוהה הואיל ומעשה הדקירה התרחש בנסיבות בהן העורר לא יזם את האירוע האלים כי אם נגרר אליו כדי להגן על חברו. לדבריה הדקירה הייתה רק חוליה אחת בתוך קטטה אלימה אשר הנדקר היה בה היוזם והאחראי העיקרי להתלהטות הרוחות. כמו כן, טענה כי בכוחה של חלופת המעצר כדי לאיין מסוכנות זו. לשיטתה, יש לקבל את חוות דעתו של שירות המבחן אשר המליץ על שחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו תחת פיקוח שירות המבחן ושילובו בהליך טיפולי אשר אינו מתאפשר בתנאי מעצר.

כנגד זאת, טען בא כוח המדינה כי המסוכנות הנשקפת מהעורר הינה גבוהה וחלופת המעצר אינה מאיינת מסוכנות זו. העורר דקר את הנער מבלי שהותקף בעצמו אלא בחר להצטרף לקטטה באופן יזום, לאחר שאחד מחבריו נדקר. כמו כן, המסוכנות נלמדת גם מהאישום השני לגביו נקבע כי קיימות ראיות לכאורה הגם שהעורר הכחיש את מעורבותו. נציג המדינה אף עמד על כך שתסקיר שירות המבחן מייחס מסוכנות לעורר וכי גם בדבריו בפני שירות המבחן הצדיק העורר נקיטת אלימות.

4.

לאחר עיון בהחלטות שהתקבלו ובתסקיר שירות המבחן אינני מוצא מקום להתערב במסקנותיה ובהחלטתה של ערכאה קמא. הן עברו של העורר והן נסיבות האירוע נשוא האישום הראשון מלמדות על קיומה של מסוכנות משמעותית הנשקפת ממנו. לעורר רישום פלילי כקטין בגין דרישת נכס באיומים ואיומים. העורר הופנה לשירות המבחן לנוער אשר המליץ לסיים את ההליך ללא הרשעה. בשירותו הצבאי המשיך העורר לבחור בדרך האלימות ואף נדון לחודש מאסר בגין תקיפת חייל אחר. נטייתו של העורר לאלימות משתקפת אף מדבריו שלו בפני שירות המבחן ובהם "תיאר מעורבות באירועי אלימות במסגרת בית הספר ובסיטואציות חברתיות, סביב הצורך לתפוס מעמד מול חבריו". קצינת המבחן אף התרשמה כי "במצבים בהם אהרון חש שכבודו נפגע, פועל בצורה אימפולסיבית" וכי הוא "עלול להיות מעורב במקרי אלימות". כאמור לעיל, העורר אף הצדיק נקיטת אלימות בדבריו בפני שירות המבחן "והתייחס לבחירותיו ברקע למעצר במונחים של כבוד וערך". מסוכנותו של העורר נלמדת אף מחומרתו של אירוע הדקירה, אירוע אשר עלול היה להסתיים בתוצאה חמורה אף יותר. מטעמים אלה, לא מצאתי להתערב בהתרשמותו של השופט קאפח ולפיה "הרושם שנוצר הינו כי מדובר בהתנהגות אלימה רצופה ועקבית, הכל סביב ערכי כבוד ומעמד בחברה. דפוסי ההתנהגות האימפולסיביים מקימים סיכון בינוני להישנות עבירות האלימות... פגיעתו של המשיב יכולה להיות קטלנית באירוע ראשון של הפרה". ההחלטה מזכירה את האמור בתסקיר אשר זיהה "סיכון בינוני להישנות עבירות אלימות".

גם קיומן של ראיות לכאורה באישום השני, שהתרחש על פי הנטען כשבועיים לאחר האירועים המתוארים באישום הראשון, מחזק את החשש כי לפנינו דפוס התנהגות אלימה שמגולמת בו מסוכנות. אמנם, הסנגורית טענה שאישום זה אינו מבוסס כדבעי אך צוין בהחלטת השופט גורפינקל כי "מדובר בזיהוי של המשיב ע"י המתלונן". אפילו אם הראיות לכאורה באישום השני אינן עומדות במלוא עוצמתן יש לאישום הנ"ל משקל לעניין המסוכנות שמשתקפת מהאישום הראשון.

קיים חשש לפיו חלופת המעצר אשר הוצעה על ידי העורר אין בה כדי להניח את הדעת מפני הישנותם של אירועי אלימות נוספים מצידו. העורר כבר שהה בעבר במעצר בית בבית הוריו, בהיותו תחת פיקוח שירות המבחן לנוער, ולגבי תקופה זו ציין השירות כי "עלה הקושי של ההורים להיות מודעים לצרכיו הטיפוליים". נראה, על רקע האמור בשני האישומים שהוכחו לכאורה, ועל אף ההליך שהתנהל בבית המשפט לנוער שנטיית העורר לאבד רסן התחזקה בתקופה האחרונה על המשתמע מכך לגבי היכולת להסתמך על מנגנון החלופה שהוצעה. המרחק הגיאוגרפי מזירת התרחשותה של הדקירה אינו משמש ערובה מפני מעורבות באירועי אלימות אחרים.

5.

הערר נדחה.