בש"פ 7520/99 סנדה הרשקוביץ נ. מדינת ישראל

המערערת הורשעה על פי הודאתה בעובדות בעבירה של חטיפה ממשמורת, בניגוד לסעיף 373(א) לחוק העונשין, ובעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק הנ"ל. בית המשפט המחוזי דן אותה לחמש שנות מאסר, שלוש שנים מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על תנאי. המערערת משיגה לפנינו על חומרת גזר הדין.

המערערת באה ארצה מרומניה לפני כתשע שנים, נישאה כאן לאזרח ישראלי ובזכות נישואיה הוקנה לה מעמד של תושב ארעי. המערערת היא כבת ארבעים וחשוכת ילדים. קרובתה של המערערת, צעירה כבת עשרים ושתיים, הגיעה ארצה עם בעלה במטרה לעבוד כאן ושניהם שהו בישראל שלא כדין. בין המערערת לבין קרובתה נוצרו יחסי ידידות. קרובתה של המערערת (להלן: "המתלוננת") ילדה בת וזמן קצר לאחר הלידה גורש בעלה של המתלוננת מישראל. המתלוננת עמדה אף היא לצאת מישראל ביחד עם בתה, ואף נקבע לכך מועד: 8.3.99. המערערת, שידעה עובדות אלה, נתנה את עינה בבתה התינוקת של המתלוננת והחליטה לחטוף אותה ולהסתיר אותה מעיני אימה מתוך כוונה להציג אותה בפני בעלה ומכריה כבתה. על רקע זה סיפרה לבעלה ולמכריה כי לפתע גילתה שהיא בהריון מתקדם. ביום 3.3.99 נלוותה אל המתלוננת כשזו ביקרה עם בתה בטיפת חלב ועקבה מקרוב אחר דרכי הטיפול בתינוקת. למחרת שבה לבית המתלוננת. זאת היתה תשושה והתכוונה לשכב לנוח. המערערת אמרה, כי עליה לצאת לטלפן מטלפון ציבורי, וכדי לאפשר למתלוננת לישון הציעה לקחת עימה את התינוקת. המתלוננת לא התנגדה לכך, אלא שלמערערת היו כוונות אחרות: היא נטלה את התינוקת לבית אישה יפואית שהכירה מקודם, הציגה את התינוקת כבתה וביקשה להפקידה בידי האישה למשך מספר ימים, בטענה שקיבלה עבודה בחיפה ועליה להיעדר מן העיר. יצויין שבהביאה את התינוקת לבית האישה סיפקה המערערת גם את כל צורכי התינוקת שדאגה להצטייד בהם מקודם. האישה היפואית, שלא חשדה במאומה, קיבלה לרשותה את התינוקת. המערערת חזרה לבית המתלוננת ושחה לה כי בצאתה מן הבית כדי לטלפן הופיע לפתע אלמוני שחטף מידיה את התינוקת וברח. היא גם הציעה למתלוננת להעיד במשטרה שמעשה זה קרה לה עצמה, מבלי לערב את המערערת בכך. המתלוננת אכן התפתתה למסור בתחילת חקירתה את המעשה הכוזב, אך במהלך החקירה סיפרה כי המערערת היא זו שיצאה עם התינוקת מהבית. משנקראה לחקירה הודתה המערערת במעשים והובילה את החוקרים לבית האישה היפואית. התינוקת, שנמצאה בריאה ושלמה, הוחזרה לידי אימה בתוך פחות מיממה מאז נלקחה ממנה.

קשה להפריז בתיאור החומרה המופלגת של הפשע אותו ביצעה המערערת. בצדק קבעה השופטת המלומדת בגזר הדין כי "חטיפת תינוקת בת כחודש ומחצה מידי אימה הורתה, מתוך כוונה לשללה ממנה לצמיתות, הינה מעשה מרושע, בזוי, אכזרי, חסר לב ומעורר פלצות". השופטת הטעימה שעל פי חומרת מעשיה היתה המערערת ראויה לעונש חמור יותר, אלא שמתוך התחשבות בנסיבותיה האישיות הקשות, והמופרעות הנפשית ממנה היא סובלת, אין להחמיר עימה כפי שהמעשה עצמו היה מצדיק.

באת כוח המערערת עשתה כמיטב יכולתה לשכנענו כי בנסיבות המקרה ראוי היה להקל עם המערערת יותר משעשה בית המשפט קמא. בעיקר הדגישה את מצבה הנפשי המעורער של המערערת ונטיותיה האובדניות, שעל רקען המליץ שירות המבחן לבית המשפט המחוזי שלא לכלוא את המערערת ולהסתפק לגביה בעונש שניתן לרצותו בעבודות שירות. לא ראינו מקום לבקש מהמדינה להשיב על הערעור. אנו אכן סבורים שאילו עמד בית המשפט המחוזי לקבוע את עונשה של המערערת על פי חומרת המעשים שבעטיים הובאה לדין, צפויה היתה המערערת להיענש בחומרה גדולה יותר במידה ניכרת. יש פנים לחומרה רבה לא רק בעצם הכוונה הזדונית לחטוף ילד מאימו מתוך כוונה שלא להחזירו לצמיתות, אלא גם בניצול לרעה של הנסיבות שהיו ידועות למערערת, היינו שהמתלוננת נאלצת לצאת מן הארץ ועומדת לעשות כן בתוך ימים ספורים. כן יצויין כי המערערת תיכננה את המעשה מראש, ובדיעבד ניסתה לטשטש את מעורבותה בו בהדחת המתלוננת לשקר בחקירת המשטרה.

העונש שהוטל על המערערת, בסופו של דבר, משקף מידה לא מבוטלת של התחשבות בנסיבותיה האישיות ובמצבה הנפשי של המערערת. בעונש זה אין מקום להתערבותנו ולפיכך אנו מחליטים לדחות את הערעור.