בש"פ 7527/98 דוד אוחיון נ. מדינת ישראל

זהו ערר על מעצר עד תום ההליכים. העורר נעצר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום באינוס ומעשי אלימות נגד חברתו שעמה חי חיים זוגיים במשך כ7- חודשים. לטענת המתלוננת ארעו מעשי אלימות, כולל מעשי אלימות מיניים במשך כל זמן היחסים בינה לבין הנאשם, אך השיא של האלימות, ומעשה האינוס היו בתגובה לכך שהמתלוננת הודיעה לו שהיא מנתקת יחסים עמו.

כן מואשם העורר בהחזקת סם מסוכן שימוש בו וסחר בו.

בא כוח העורר טוען שמדובר בגירסת המתלוננת מול גירסת העורר. לגירסתו מדובר בנקמנות מפני שהעורר הודיע למתלוננת שהוא עוזב אותה.

לדעת בא כוח העורר לא מתקבל על הדעת שהמערער עשה כל מה שמיוחס לו לאחר שהם גרו יחד שבעה חודשים. אף נרשמו לנישואין.

בא כוח העורר גם הגיש אישור של עובדת סוציאלית שהמבקש רוצה להיגמל מסמים.

התיק קבוע להקראה ל9.12.98- והסניגור מתכוון לכפור באשמה ויתנהלו להוכחות שיקח בודאי יותר מתשעה חודשים. הסניגור מבקש לשחרר את מרשו לאלתר או לחלופין להחליט על חלופת מעצר.

לטענת הסניגור מצבו הכלכלי של המבקש גרוע ביותר.

בא כוח המדינה מצביע על תלונה ראשונה מ30.10.98-, שבה מספרת המתלוננת על התקיפה, וכשהגיעה לספר על האונס בקשה לדבר עם שוטרת. המתלוננת מסרה עדות

מדוקדקת וארוכה. פרטים רבים אושרו על ידי חברותיה של המתלוננת. ב5.11.98- מסרה הודעה נוספת. נגבו הודעות מהמפקדת של המתלוננת ליאת אבוטבול שמספרת על תלונה ב- 29.10. והיא מאשרת שראתה סימנים בכתף ובשפה עליונה של המתלוננת. יש גם מסמך רפואי על כך. פקידה באותה יחידה

בשם מיכל עמר מאשרת אף היא דברים אלו. ואותה מיכל מעידה שהעורר איים שיתקע למתלוננת סכין בין הרגליים. גם ידיד של המתלוננת בשם ניר ועקנין מאשר חלק מהדברים.

גם אמה של המתלוננת העידה שפעם חזרה עם פנים נפוחות ולא רצתה

לספר מה שקרה לה. והיא לא רצתה לספר לפני כן, בסופו של דבר אביה של המתלוננת שיכנע אותה להתלונן. מכאן האיחור היחסי בתלונה.

אדם בשם קרוננברג שמספר הטלפון שלו נמצא בכיס המתלוננת מספר שהעורר טלפן אליו ואיים עליו שיבוא למקום עבודתו במלון הולידיי אין ויעשה לו משהו מפני שהוא מעיד שהיה לו קשר למתלוננת. ב4.11.98- הגישה המתלוננת תלונה בקשר לסמים. וגם ספרה שבין היתר המערער סחר בסמים.

היא מצביעה על שמותיהם והמשטרה הגיעה אליהם והם אשרו זאת.

עיינתי בתיק הראיות ונחה דעתי שהדברים כפי שמתארם בא כוח המדינה, ולמעשה כפי שתוארו בהחלטת השופט בבית המשפט המחוזי.

לא יכלה להיות מחלוקת שקיימת עילת מעצר הן לפי סעיף 21(א)(1)(3) לחוק סדר הדין - (סמכויות אכיפה מעצרים) התשנ"ו1966- והן לפי סעיף 21(א)(1(4) לחוק.

העורר לא הצליח לסתור את החזקה לפי הסעיפים האמורים.

אשר להצעה בדבר חלופת מעצר - אין להצעה מקום כאשר יש ראיות שהעורר איים כבר על המתלוננת ועל עדים פוטנציאליים. בא כוח העורר מציע שהשחרור יהיה בתנאים מגבילים אך איננו רואה אפשרות להבטיח בתנאים מגבילים שלא יהיה איום על עדים.

סיכומו של דבר אינני חושב שהשופט בבית משפט קמא טעה, והערר נדחה.