בש"פ 7528/97 עשור מאיר נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בו מיוחסות לו הפרת הוראה חוקית ואיומים. על פי הנטען, הפר העורר צו שיפוטי שאסר עליו לבוא לבית גרושתו או להטרידה, בכך שבא לביתה ובאיומי אולר דרש ממנה לבוא עימו לבית הדין הרבני ולהסכים לשינויים בתנאי ההסכם שכרתו לפני גירושיהם. אחרי הביקור בבית הדין הרבני, שם חתמה המתלוננת על הסכמתה כביכול לשינוי תנאי ההסכם הראשון, חזר העורר עימה לביתה ובכך הפר בשנית את צו האיסור השיפוטי. לבקשת המאשימה החליט בית-משפט השלום לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו; ובית המשפט המחוזי, שלפניו השיג העורר על צדקת המעצר, דחה את עררו.

בערר שלפני חזר סניגורו של העורר וטען כי בנסיבות העניין היה בידי ערכאות קמא להסתפק בחלופת מעצר שיהיה בה כדי להרחיק את העורר מעם גרושתו ולא היה הכרח להורות על מעצרו. טיעון זה אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות לעורר עניינן בהפרת צווי בית-משפט שנועדו להגן על גרושתו, המתלוננת, מפניו. משהפר צווים אלה, שוב אין לבטוח בעורר שיכבד צווים אחרים שיינתנו נגדו. לא למותר להוסיף שלחובת העורר יש הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות תקיפה, איומים וגרימת חבלות ממשיות. עברו הפלילי והתנהגותו בפרשה הנוכחית מעידים על מסוכנתו, והצורך להגן על המתלוננת מפניו אינו יכול לבוא על סיפוקו באמצעים יותר מתונים ממעצר.

הערר נדחה.