בש"פ 7529/97 קיים חיר נ. מדינת ישראל

על רקע תקרית אלימה בין העוררים לבין המתלוננים הועמדו העוררים לדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת והמאשימה ביקשה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם עד לתום בירור המשפט. בית המשפט המחוזי סבר שבנסיבות העניין אין הכרח במעצר והחליט לשחרר את העוררים בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם האיסור להיכנס לתחומי כפר מגוריהם וחיובם להימצא בתנאי מעצר בית מוחלט ביישוב אחר. העוררים בינתיים שוחררו בערובה והם מתגוררים בבית אחותם בכפר משהאד, השוכן בקרבת כפרם (כפר עוזיר). עררם מופנה רק כנגד תנאי המחייב אותם להימצא בבית אחותם בתנאים של מעצר בית מוחלט. בקשתם היא להקלה בתנאי זה באופן שיאפשר להם לצאת מהבית במהלך שעות היום לעבודה.

שקילת כלל נסיבות העניין הובילה אותי למסקנה שהחיוב לשהות במעצר בית מלא איננו חיוני. התכלית של ההגבלה היא ליצור ולקיים הפרדה בין העוררים לבין המתלוננים, ותכלית זו ניתן להשיג גם בהגבלה יותר מתונה מאשר מעצר בית מוחלט.

הערר מתקבל במובן זה שכל אחד מן העוררים יהיה רשאי לצאת מן הבית שבו הוא מתגורר עכשיו (בית אחותו בכפר משהאד) לצורך ביצוע עבודתו. על כל אחד מן העוררים, לפני שיממש רשות זאת, למסור בתחנת המשטרה הקרובה וכן לפרקליטות המחוז פרטים מלאים על מקום העבודה ושעות העבודה. החיוב להימצא בבית יוגבל מעכשיו לשעות 18:00 עד 06:00. ביתר התנאים של השחרור שקבע בית המשפט המחוזי אין שינוי והובהר לעוררים שאם מי מהם יפר את תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי וכן על ידי בית משפט זה יהיה המפר צפוי להחזרה למעצר ולחילוט הערבות.